אָסְתֵּרַאי (=הֶרְאָה). לשם זה כפל משמעות :
סיפור מכירת יוסף. ביום זה הראו האחים ליעקב את כתונת יוסף טבולה בדם ( היובלים לד) .
הפגיעה ביוסף השקר ואבלו של יעקב, הם חטא נצחי עליו יש לכפר מידי שנה בשנה ולכן יוה”כ נקרא גם בֶּעַל יוסף (=חג יוסף).

קבלת הלוחות השניים : ביום זה הורדו הלוחות השניים (גם במסורת חז”ל) . לפיכך “הראה” – השימחה שבראיית הלוחות השניים . ראו דברי קס אמהה נגהט

אָסְתֶּסְרָיוֹ (=לסלוח ולכפר) : מוטיב הכפרה מתיחס לכך שקבלת הלוחות השניים היוותה בעצם ביטוי לסליחה והכפרה על חטא העגל (שבעקבותיו נשברו הלוחות הראשונים) .

השילוב המורכב הזה והייחודי  הזה , של החרטה והעצב דרך ההיזכרות בחטאי העבר (יוסף וחטא העגל)’ יחד עם השמחה על הכפרה (שמתבטאת בקבלת הלוחות)   בא לידי ביטוי גם בדרך ציון החג , מתוך עינוי מחד ובשילוב ריקודי שמחה מאידך (להלן)

לדיון בשיח לביא ברשת.

עשרת ימי תשובה נקראו  “עשרו ינסחה קנוף” . היו שצמו בימים אלו , למעט שבתות (לסוגיית צום אלול). צומות בשעות האור ורק זקני העדה ומנהיגיה נטלו בהם חלק. אולם, תחושה של היטהרות והכנה פקדה את כל בני העדה. הִרבו בתחנונים, במעשה צדקה וחסד, ביישוב סכסוכים בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. אווירה של צפייה וגעגוע לקראת בואו של היום הקדוש עטפה את כל בתי הכפר.

עם שחר התשיעי לחודש השביעי, טיהרו וניקו את הבתים והחצרות. ירדו לטבול בנהר ולבשו את מיטב מחלצות החג. היו שתפרו בגד מיוחד ליום הכיפורים. בוֹלָלֶ (מכנסים) ואֶגֶ’ טְבַּאב (שרוול, בגד צר והדוק שעוטף את היד). אכלו סעודה מלאה כהכנה לצום. לא היו מאכלים מיוחדים לסעודה זו. היו שבישלו בשר. כל אחד לפי יכולתו. יחסי אישות נאסרו לחלוטים מערב עד ערב. הנידות והיולדות צמו בבקתת הדם

אחרי תפילת הערב הראשונה, ברכו הכוהנים את העם והתפללו למחילת חטאיהם.

לאחר מכן, כולם כרעו על ברכיהם נשקו זה את זה ובקשו: ‘סלח לי, סלחו לי’. כולם מבקשים מכולם סליחה על עוולות שחלילה עשו זה לזה ואפילו על רגשי טינה שאולי עברו בלבם. מברכים איש את רעהו, ושוב התחילו התפילות שנמשכו כאמור עד סיום הצום.

רוב הקהל משתתף בשעות התפילה הראשונות ופורש לביתו. אולם, הקסים ורבים מזקני העדה עומדים בתפילה רצופה כל הלילה, איש כפי כוחו. רבים נשענו על קב או קביים מיוחדים כדי להקל על העמידה הממושכת בתפילה. היו שפרשו למנוחה או שינה קצרה על ספסל צדדי, אספו כוח, ושבו לתפילתם. כך נמשכת התפילה, כמעט ללא הפסק, מערב עד ערב.  עם שחר חזרו אל המֶסְגִיד אותם שפרשו לשנת לילה בבתיהם והקהל כולו עומד בתפילה. (לתיאור פייטלוביץ )

כשפנה היום, התקיים טקס ‘אֶמֶן'(=זכור אותי) לקחו גרעיני תבואה ופיזרו אותם על גגות בתיהם ועל הקרקע להיות למאכל לציפורים . יש שראו בכך הזכרת נשמות הנפטרים העולות לשמים.     ויש סמל לענווה ורצון לקשר עם בני העם הרחוקים . בנוסף יש כאן ביטוי לחובת האדם לדאוג למזונותיהן של הבריות החלשות ממנו אפילו בשעה שהוא עצמו סובל רעב. וכן חובת האדם לנהוג התאפקות. אם העופות אוכלים את הגרעינים, יש בכך סימן שנתקבלו תפילותיהם ברצון. (ראו כאן)
בשעת פיזור הזרעונים קראו: ‘מה שלום בני ישראל’? ‘שלום שלום’ )

אווירה של שמחה ומחול עטפה את תפילות יום הכיפורים. יום של כפרת עוונות וקבלת לוחות שניים הוא יום של שמחה. מאידך, צום, שעות רבות ללא שינה ומחולות על קרקע שאינה מרוצפת ומעלה אבק רב, הם בהחלט עינוי. בדרך זו שילבו בני העדה את חובת העינוי לצד שמחת כפרת עוונות וקבלת התורה.

לדיון בלביא ברשת אודות תפילת יום הכיפורים המשלבת תענית עינוי ושמחה ראו כאן.

להקלטת תפילת סיום יום הכיפורים ראו כאן.

כפרת יום הכיפורים איננה תלויה בחזרה בתשובה האישית של היחיד (מושג זר למסורת קהילה (אלא בעמידה עומדים לפני ה’ כקהל, כאיש אחד בלב אחד. , בכניעה ותחינה. העמידה כציבור המתכפר לפני ה’, נוסך אווירת שמחה והתרוממות הלב בתפילות יום הכיפורים

לפיכך , במקביל לעינוי השמחה מתפרצת במחול לקראת סוף היום, המהווה עינוי לגוף אך שמחה לנשמה.
(לתיאור הריקוד כאן)

השילוב הזה של צום, שעות רבות ללא שינה, ומחולות על קרקע שאינה מרוצפת ומעלה אבק רב, הם בהחלט עינוי. בדרך זו שילבו בני העדה את חובת העינוי לצד שמחת כפרת עוונות וקבלת התורה.

(להרחבה  ראו יוסי זיו כאן)

יום הכיפורים שחל בשבת
כאשר יום הכיפורים חל בשבת,  בצהרי יום הביאו למסגיד אינגֶ’רה  וצלוחית דבש. כל מתפלל צבט לעצמו קמצוץ לחם, טבל בדבש ואכל. כל זאת מפאת חומרת החובה שלא לצום בשבת .
לאחר הטעימה המשיכו את הצום והתפילות כרגיל. (ראו הלכות שבת – יוסי זיו)