יום כיפור | Resources

פרשת המועדים, שבויקרא כג, פותחת במצוות השבת. מיד לאחר מכן, קובעת התורה שישה מועדים בשנה; שלושת הָרְגָלִים, שמיני עצרת, יום זכרון תרועה ויום הכיפורים. מטבעות הלשון הקבועות לשבת ולחג – ‘מקרא קודש’, ‘והקרבתם’, ‘כל מלאכה לא תעשו’ – מופיעות גם בציווי של יום הכיפורים. מכאן, שהמקרא מתייחס ליום כיפור כחג, אלא שנוספה בו חובת העינוי. ויקרא כג, כז-כח:

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה’. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.

אכילה ושתייה הם מאפיינים מהותיים של שבת וחג. כיצד ניתן לראות ביום כיפור יום חג על אף חובת העינוי. לסתירה זו נדרשו חכמי ישראל מקדמת דנא. נעקוב אחר מסקנותיהם, מן המוקדם אל המאוחר. פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם, ב 193­-195 (מהדורת נטף, כרך ג, עמ’ 61­-62):

אחרי חג השופרות נחוג הצום. ייתכן שיאמר אחד מערלי הלב, שאינם בושים לגנות את הדברים היפים: מה החג הזה, בלא משתאות וסעודות? … שהרי מן הסתם הבריות חושבים, שדברים אלה ומה שמשתמע מהם משמחים את הלב, מתוך שאינם יודעים את השמחה האמיתית. אך משה כליל החוכמה, שראה אותה בעיניו החדות, הכריז על הצום כעל חג וכגדול בחגים, הואיל וקרא לו בלשון אבותינו ‘שבת השבתות’.

לשיטתו של פילון, דווקא העינוי והעדר הסעודות, מעצים את החג ומעניק לו משמעות רוחנית. על כן יום הכיפורים הוא ‘גדול החגים’ של עם ישראל. בכיוון דומה, אם כי בסגנון שונה, נדרשו גם חז”ל לסתירה זו. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד א:

אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב ולקדוש ה’ מְכֻבָּד? – אמר ליה: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה. אמרה תורה: כבדהו בכסות נקיה.

מעיר על כך רבנו המאירי (רבי מנחם בן שלמה, פרובנס המאה ה-13) בפירושו בית הבחירה למסכת שבת דף קיט עמוד א:

ימים טובים אף הם ראוי לכבדם ולענגם במאכלים ולהדרם במלבושים, ויום הכיפורים עולה על כולם במצות הדור מלבושים נכבדים ובגדים מצוינים. דרך הערה אמרו ולקדוש ה’ מכובד זה יום הכיפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה.

עולה מן הדברים, שאיסור אכילה ושתייה אינו פוגם בחגיגיות היום, וכבוד היום מתבטא בכסות נקייה. דברי הגמרא נפסקו להלכה בשולחן ערוך אורח חיים תרי, ד. מנהגם של כל קהילות ישראל ובכללם ביתא ישראל, לכבד את יום הכיפור בכסות נקייה. רבים מקפידים על בגד לבן והחזן מתעטף בחלוק לבן (קיטל). גם בביתא ישראל, כאמור, היו שהכינו בגד לבן מיוחד ליום זה (בוֹלָלֶ ואֶגֶ’ טְבַּאב).

כמו כן, מוצאים אנו שיום כיפור מבטל אבלות שבעה, ובכך משתווה מעמדו לראש השנה ולשלושת הָרְגָלִים. משנה מסכת מועד קטן פרק ג משנה ו: ‘רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים’. ובדומה לכך, בספרא אחרי מות פרשה ה פרק ח: ‘כי ביום הזה יכפר עליכם … מה תלמוד לומר … ראש השנה שהוא יום טוב כיום הכיפורים, תלמוד לומר זאת אחת בשנה’. וכן מפורש במשנה, בתיאור יציאת הכוהן הגדול בשלום מקודש הקודשים, מסכת יומא פרק ז משנה ד: ‘ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש’.

שמחת יום טוב של יום כיפור לא הצטמצמה לכוהן הגדול ואוהביו. הייתה זו שמחה עממית שהקיפה שדרות רחבות של הציבור הישראלי בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד. מלמד על כך התיאור החי של יום זה בפיו של רבן שמעון בן גמליאל. משנה מסכת תענית פרק ד משנה ח:

אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולין … ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים.

(‘חג ומועד בביתא ישראל, מאת יוסי זיו)