לקבלת שם משתמש וסיסמא
מנהגי החג
יום הכיפורים נשמר בהקפדה רבה וההכנות לקראתו היו מרובות. כבר מראש חודש אלול הרבו בימי צום ותענית, בסליחה ומחילה. היו שצמו ממחרת הראשון לשביעי ועד ערב יום הכיפורים, למעט שבתות. מדובר היה בצום יחיד שנמשך בשעות האור בלבד, וקוים על ידי זקני העדה ומנהיגיה. ואולם, אווירה של היטהרות והתכוננות שרתה על בני כל העדה שהִרבו בתחנונים, במעשי צדקה וחסד, ביישוב סכסוכים בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. אווירה של ציפייה וגעגוע לקראת בואו של היום הקדוש עטפה את כל בתי הכפר.
עם שחר התשעה בחודש טיהרו וניקו את הבתים והחצרות, ירדו לטבול בנהר ולבשו את מיטב מחלצות החג. היו שתפרו בגד מיוחד ליום הכיפורים – 'בוֹלָלֶ' (מכנסים) ו'אֶגֶ' טְבַּאב' (שרוול, בגד צר והדוק שעוטף את היד). לפני הצום אכלו סעודה מלאה אך לא היו בה מאכלים מיוחדים. היו שבישלו בשר, כל אחד לפי יכולתו. יחסי אישות נאסרו לחלוטין מערב עד ערב; הנידות והיולדות צמו בבקתת הדם.
לפנות ערב התכנסו כל בני העדה במסגיד לתפילות יום הכיפורים שנמשכו עמוק אל תוך הלילה ובכל היום שלמחרת. היו אלה התפילות הקבועות שנאמרות בכל חג וחג ותפילות מיוחדות ליום זה. ביום הכיפורים לא ליוו את התפילות בכלי נגינה כמקובל בתפילות החג.
אחרי תפילת הערב הראשונה בירכו הכוהנים את העם והתפללו למחילת חטאיהם. לאחר מכן כולם כרעו על ברכיהם, נישקו זה את זה וביקשו: 'יִקָר בֶּלַאֵיי' – 'סלח לי, סלחו לי'. כולם ביקשו מכולם סליחה על עוולות שחלילה עשו, או על רגשי טינה שאולי עברו בליבם; כולם בירכו איש את רעהו, ושוב המשיכו בתפילות שנמשכו עד סוף הצום. היו שהרבו בתפילות לאורך כל הלילה למעט הפסקות לתנומות קצרות על ספסל במסגיד והיו שסרו לבתיהם לשינה ושבו למסגיד עם שחר.
אווירה של שמחה ומחול עטפה את תפילות יום הכיפורים, שכן יום של כפרת עוונות וקבלת הלוחות השניים הוא יום של שמחה. יחד עם זה, צום, מיעוט שינה, עמידה ממושכת וריקוד על קרקע לא מרוצפת שמעלה אבק רב, הם בהחלט עינוי. בדרך זו שילבו בני העדה את חובת העינוי לצד שמחת כפרת עוונות וקבלת התורה.
בספר הפלשים של יעקב פייטלוביץ', עמ' 84–85, מתואר מנהג ייחודי נוסף ביום זה:
כשפנה היום, לפני התחלת תפילת נעילה יצאו הפלשים מבית הכנסת, לקחו גרעיני תבואה ופיזרו אותם על גגות בתיהם ועל הקרקע מסביב להיות למאכל לעוף השמים. הם רואים במנהג זה ביטוי לרעיון כי חובה על האדם לדאוג למזונותיהן של הבריות החלשות ממנו אפילו בשעה שהוא עצמו סובל רעב. כן למדים הם ממנהג זה כי חייב האדם לנהוג התאפקות והבלגה. הם חושבים את המנהג לסגולה למזל טוב בשנה החדשה. אם העופות אוכלים את הגרעינים, יש בכך סימן שנתקבלו תפילותיהם ברצון.
לטקס זה, שנערך גם ביום הכיפורים וגם בסיגד, קראו 'אֶמֶן' – זכור אותי. מידענים רבים ציינו שמטרת הטקס היא הזכרת נשמות הנפטרים וחלקם העידו על פיזור הזירעונים כבר משעות הבוקר. הציפור, במעופה למרום, מסמלת קשר למי שעברו מן העולם ויש שראו במנהג זה סמל לענווה וכמיהה לקשר גם עם בני העם הרחוקים, הנגלים לציפורים במעופן. לכן קראו בשעת פיזור הזירעונים: 'מה שלום בני ישראל'? 'שלום שלום'.
