הימנעות מייבום בביתא ישראל

בשני מקומות מתייחסת התורה לפרשת הייבום. במעשה יהודה ותמר (בראשית לח) ובפרשת 'כי תצא'. בספר דברים. (פרק כה)

(ה) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: (ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל: (ז) וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי: (ח) וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ: (ט) וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו: (י) וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.

המסורת ההלכתית של ביתא ישראל התעלמה ממצווה זו – לא ייבמו ולא חלצו. התעלמות זו אומרת דורשני, שהרי בדרך כלל נצמדו יהודי אתיופיה לפשט הכתוב וקיימו את דברי התורה ככתבם וכלשונם. מדוע אם כן, התעלמו ממצוות ייבום וחליצה? 

ביהדות בימינו כמעט ולא נוהגים לייבם, אלא רק לחלוץ. לעומת זאת בימי חז"ל וגם דורות הסמוכים אליהם היו שהעדיפו לייבם, כפשט התורה, ונקטו בחליצה רק בלית ברירה. גם בעדה השומרונית נהגו לייבם, אבל רק במקרה שאישה הייתה מאורסת לאח והתאלמנה מהאירוסין ולא מהנישואין.

הדיון שלפניכם מעלה השערות שונות המלמדות על אורח החיים בביתא ישראל, אך אינו מוכיח בצורה חד משמעית מדוע נמענו ממצות הייבום. האם מנהגם מהדהד תהיות של חז"ל ביחס למצוות הייבום, או שמא ההימנעות מייבום הינה מנהג מקורי משל העדה?