אבל התורה מציינת במפורש את הקשר של חג השבועות לעשרת הדיברות – גם כן בספר דברים (ט"ז, יב), בפסוק של זכירה, שמירה ועשיה של החוקים מיציאת מצרים, וזה פסוק שכתוב רק בחג השבועות – "וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החֻקים האלה".

את זה הבינו חז"ל כמו 'ביתא ישראל'. הדרשות על חישוב הימים בספר שמות באו אחר כך.

קריאת התורה המקורית (במשנה) לחג השבועות היא הפסוקים מדברים, ולא הפרק משמות.

גם לפי חז"ל, היום – י"ב בסיון – היה סוף הקרבת הקרבנות של שבועות בבית המקדש.

ההבדל בין חז"ל ל'ביתא ישראל' הוא מועד תחילת הספירה, ממחרת יום טוב הראשון, או ממחרת כל שבעת ימי החג.

הרחבת דברים בספרי 'זכור ושמור', בפרק על חג השבועות.

במקרה דנן, היחסים המתוחים, בלשון המעטה בין ה'פרושים' לבין הכיתות – יוצרים בעייתיות גדולה לאפשרות של השפעה הדדית. אולי בימי בית שני, יכלו ויכוחים הדדיים להביא גם למעבר רעיונות בין המתווכחים, אך אחר החורבן  גבה טורא ביניהם ונתפרדה החבילה לגמרי. חז"ל תיקנו ברכה מיוחדת נגד אותן כיתות, מה שלא איפשר ישיבה יחדיו באותו בית כנסת, ומהיכן תצמח הפרייה הדדית?

לפיכך נראית סבירה יותר האפשרות שמדובר במסורת קדומה משותפת, או בתובנה אליה הגיעו שני הפלגים במקביל. הרי כולם קראו בתורה שמעמד הר סיני היה בחודש השלישי, וכולם קראו בדברים את הפסוק שציין הרב בן-נון על זכירת החוקים בחג השבועות, וכולם יכלו להגיע למסקנה דומה גם ללא קשר הדדי.

הרעיון של מתן תורה בשבועות לא בא מספר היובלים – אלא מספר דברים (ט"ז, יב), וממקומות נוספים בתנ"ך כפי שהראיתי בספרי "זכור ושמור" כאן.

גם 'ביתא ישראל' לא קיבלו זאת מספר היובלים, כי הם (כמו חז"ל) נהגו בדיוק להפך ממנו בעיקר העיקרים שבו – בלוח השנה.

לכן ברור, שגם הלכות שבת לא הגיעו ל'ביתא ישראל' מהיובלים – אלא הגיעו במקביל – גם ל'ביתא ישראל' וגם ליובלים ממקור קדום עצמאי מחוגי החסידים בתחילת התקופה החשמונאית – וכך הוכחתי בספרי הנ"ל, בפרקים על מחלוקות הלוח ומחלוקות השבת בימי בית שני.

גם מתן תורה בשבועות הגיע ליובלים (והוא פירשו לפי הלוח הפורש), והגיע במקביל ל'ביתא ישראל', ולחכמים בירושלים, שמהם קיבלו חז"ל.

בני הקהילה הבינו היטב גם את לוח המועדים הכפול שבתורה, ובייחוד לא טעו בהבנת הכפל של חג השבועות, שהוא גם חג קציר וביכורי החיטה, וגם 'זמן מתן תורתנו'. שכפולו של חג השבועות בכורח המציאות החקלאית האתיופית, מראה בעליל את כפל המשמעות של חגי התורה, בהבנה הפשוטה, הראשונית, שאיננה מתוחכמת, ואף לא מתחכמת.

הם הבינו גם, שלא תיתכן חגיגת קציר בלי ספירת שבעה שבועות. מכאן צמחה ספירה מקבילה אחרי סוכות, ספירת עומר אתיופית כתמונת ראי של ספירת העומר בתורה, המותאמת לעונות של ארץ ישראל. ויחד עם זה, גם שמרו בנאמנות על הספירה שבתורה, אף שאיננה מתאימה כלל לחקלאות באתיופיה. הספירה המדויקת והמקבילה, ממחרת שבעת הימים של חג המצות, ושל חג הסוכות, מוכיחה, שאין אלו  שני חגים, אלא חג אחד בשני תאריכים, שהגלות חייבה את פיצולו. בשונה מרוב יהודי הגלויות, הם לא ויתרו על החג החקלאי, כי בהיותם חקלאים לא עלה כלל על דעתם, שאפשר לעבוד את ה' בלי החג החקלאי.

להרחבה ומקורות ראו קטע מספרו של הרב יואל  בן נון "זכור ושמור"