לוינגר

רונן  אחיטוב

לגבי הקשר בין חג השבועות ולמתן תורה: הזיהוי הזה מופיע בספר היובלים, למרות שהתאריך שם אינו ו סיוון. כמובן מספר היובלים עבר הזיהוי גם לאנשי ים המלח.

לאחר שעברה הסכנה של הכיתתיות של אנשי ים המלח אומצה המסורת ע”י חז”ל, בתקופת התלמוד.

אין זאת מסורת היובלים אלא מסורת החסידים הראשונים, מירושלים

הרעיון של מתן תורה בשבועות לא בא מספר היובלים – אלא מספר דברים (ט”ז, יב), וממקומות נוספים בתנ”ך כפי שהראיתי בספרי “זכור ושמור” כאן.

גם ‘ביתא ישראל’ לא קיבלו זאת מספר היובלים, כי הם (כמו חז”ל) נהגו בדיוק להפך ממנו בעיקר העיקרים שבו – בלוח השנה.

לכן ברור, שגם הלכות שבת לא הגיעו ל’ביתא ישראל’ מהיובלים – אלא הגיעו במקביל – גם ל’ביתא ישראל’ וגם ליובלים ממקור קדום עצמאי מחוגי החסידים בתחילת התקופה החשמונאית – וכך הוכחתי בספרי הנ”ל, בפרקים על מחלוקות הלוח ומחלוקות השבת בימי בית שני.

גם מתן תורה בשבועות הגיע ליובלים (והוא פירשו לפי הלוח הפורש), והגיע במקביל ל’ביתא ישראל’, ולחכמים בירושלים, שמהם קיבלו חז”ל.

כלל הוא בפילולוגיה שכשמוצאים הקבלה בין א’ ל-ב, – יכולות להיות ארבע אפשרויות: 1. א’ לקח מ-ב'; 2. ב’ לקח מ-א’. 3. א’ ו-ב’ לקחו ממקור משותף. 4. א’ ו-ב’ הגיעו לאותה מסקנה הגיונית  במקביל.

במקרה דנן, היחסים המתוחים, בלשון המעטה בין ה’פרושים’ לבין הכיתות – יוצרים בעייתיות גדולה לאפשרות של השפעה הדדית. אולי בימי בית שני, יכלו ויכוחים הדדיים להביא גם למעבר רעיונות בין המתווכחים, אך אחר החורבן  גבה טורא ביניהם ונתפרדה החבילה לגמרי. חז”ל תיקנו ברכה מיוחדת נגד אותן כיתות, מה שלא איפשר ישיבה יחדיו באותו בית כנסת, ומהיכן תצמח הפרייה הדדית?

לפיכך נראית סבירה יותר האפשרות שמדובר במסורת קדומה משותפת, או בתובנה אליה הגיעו שני הפלגים במקביל. הרי כולם קראו בתורה שמעמד הר סיני היה בחודש השלישי, וכולם קראו בדברים את הפסוק שציין הרב בן-נון על זכירת החוקים בחג השבועות, וכולם יכלו להגיע למסקנה דומה גם ללא קשר הדדי.