המשפחה האתיופית
המשפחה האתיופיה היוותה הלב הפועם של החיים היהודיים.
האב מנחיל את מסורת האבות אל הבן ההולך ומתלווה אליו בעבודות השדה ומלאכת פרסנת הבית.

האישה – עמוד התווך של הבית מנהיגה אחריה את בנות המשפחה, המסייעות בעשייה היומית בחיק הבית פנימה.

נישואים במסורת הקהילה היוו נקודת מפנה מילדות לבגרות התרחשו בגיל צעיר יחסית והיוו את יצירת התא המשפחתי של הדור הבא.

ההצעה לנישואים תמיד נעשתה בהנהגת הורי הבחור והבחורה שלא יזמו מעצמם קשרי ידידות לנישואים.

טרם בחירת הנערה המתאימה נערכה בדיקת יוחסין מקיפה לוודא שאין קרבה משפחתית 7 דורות לאחור בין המשפחות.

נוהג זה הכריח את בני הכפרים לחפש זוגות לילדיהם בכפרים אחרים ויצר איחוד בין הכפרים השונים המתחנים זה עם זה ולא כל כפר לעצמו.

כך הפכה החתונה לשמחה המקיפה את כל הכפרים יחדיו ויוצרת מפגש ואיחוד בין הכפרים השונים באתיופיה.

השוואה מסורת חז”ל

נוהגי קניין האישה בנתינת כסף ואמירת “הרי את מקודשת לי” לא הגיעו לאתיופיה.
שם נהגו לבנות בית חתנות לזוג הצעיר אשר ביאתם אל הבית לשם נישואים לעיני עדים הפך את הזוג לבעל ואישה.
גם כתובת הכתובה המתקנת את חובות האיש והאישה אחד כלפי השני לא נהגה באתיופיה, ומאידך פגם בבתלותיה של האישה היוותה עילה מיידית לגירושין.

גם שטר הגישורין לא הגיע לאתיופיה, אשר לא הכירו סדרי נישואים וגיורשים אותם תקנו חז”ל.

לפניכם סוגיות שונות העוקבות אחר שושריה ומנהגיה של הקהילה בעולם המשפחה.