חג השבועות – "בעל מארר".
החג חל בשנים-עשר בחודש סיוון, מיד בתום ספירת העומר.
בערב החג נהגו כולם לרדת לטבול בנהר, לבשו בגדים חדשים, וכך הכינו עצמם לקבלת התורה (האורית) מחדש. כולם היו מתכנסים בבית הכנסת (מסגיד), והכהנים היו פותחים בתפילה מיוחדת לחג השבועות. בחג זה נהגה הקהילה להדגיש שתי מצוות עיקריות: מתן תורה – הכהנים קראו מה"אורית" יותר מהקריאה הרגילה, בעיקר מספר שמות פרשת יתרו, סביב מעמד הר סיני. מצווה נוספת שהקהילה הדגישה היא מצוות הבאת הביכורים. מצווה זאת התחלקה לשתי תקופות: בחג השבועות ובחודש כסלו. זאת בהתאם לעונות השנה באתיופיה – שהרי קציר החטים באתיופיה החל בחודש כסלו ולא בסיוון. בחג השבועות שחל בחודש סיוון אין תבואה ופירות חדשים, ולכן נהגו לציין את החג בחודש כסלו בתפילות ובבקשות, במהלכם הביאו פירות חדשים מן השדה וכן לחם שנאפה מהתבואה החדשה לבית הכנסת כביכורים. בבית הכנסת הונחו הפירות לפני הכהנים והם בירכו עליהם. הפירות נחשבו קדושים והם היו מיועדים לכהנים, לעניים וליתומים בלבד. לאחר ברכת הכהנים נהגו הנוכחים לברך זה את זה ולאחר מכן הלכו איש לביתו. בסעודת החג, שאליה הוזמנו קרובים וחברים, הוגשו אינג'רה מהתבואה החדשה וטלה (סווה בשפה התיגרית). בתום הסעודה נהגו לשבת ולספר חוויות על התקופה שחלפה והלכה לה. ברגעים אלה היה אפשר לראות את השמחה על פניהם של האנשים, אושר גדול ואור שפוך על פני האנשים; שלווה, והודיה לריבונו של עולם, על כל בליעה ובליעה, שהביאם עד הלום ונתן חן וחסד ושלא החסיר מטובו כלום. את השמחה הזאת אפשר להבין רק על רקע שנות הבצורת שסבלה מהן אתיופיה. "הזורעים בדמעה ברינה יקצרו."