ישנה טעות בסיסית בשאלה מה יהודי אתיופיה ידעו על חורבן בית המקדש.
יש האומרים שיהודי אתיופיה לא הכירו ולא שמעו על חורבן בית המקדש. כלומר, שבמשך כל הדורות הם חשבו שבית המקדש קיים ובנוי לתלפיות. ומשום כך, כשהגיעו לארץ והבינו שבית המקדש נחרב חשו אכזבה גדולה וחוו משבר עמוק.
לסברה זאת יש ראיה מהתיאור שמוסר יוסף הלוי:
"דעו נא אחים יקרים כי גם אנכי פלשי, הנני כאחד מכם! לא אאמין באל אחר רק בד' לבדו ודתי איננה אחרת, רק דת מורשה לנו בני ישראל מהר סיני!
הדברים ההם אשר יצאו מעומק לבי עשו רושם גדול ונמרץ מאד על הפלשים. אחדים מהם הראו אותות שמחתם לדברי, אחרים הניעו ראשם ויביטו איש אל רעהו כאלו לבם יסיתם בספק אם כנים דברי. סוף סוף קראו רבים יחד: אתה הנך פלשי! פלשי בעור לבן! צחוק תעשה לנו! מי שמע כזאת ומי ראה כאלה! הנמצאים גם פלשים לבנים תחת השמש? אנכי התאמצתי להגיד להם ולהבטיח על אמונתי כי כל הפלשים היושבים בירושלים ובכל יתר ארצות תבל הם לבנים, ובעור בשרם אין הבדל ביניהם ובין יתר העמים אשר בתוכם הם יושבים. זכרון שם ירושלים אשר עלה על שפתי על פי מקרה הניס כרגע והרחיק מלב בני עמי הפלשים כל ספק בדברי. כברק בחשכת לילה האיר שם ירושלים את עיני ולבות אחי האובדים ההם. בעינים מלאות דמעות קראו כולם: הה, האם היית גם אתה בירושלים העיר הקדושה והברוכה? הראית בעיניך הר ציון מכלל יופי, ואת בית מקדשנו הבנוי לתלפיות, את היכל הנערץ והנשגב אשר אוהב אלהי ישראל לשכון כבוד בתוכו? הה, הראית אולי בעיניך את קבר אמנו רחל? ההיית בבית לחם ובעיר חברון ששם קבורים אבותינו הקדושים."
לדעת סבי אבא דג'ן גדעון מנגשה זצ"ל, כהני הקהילה וחכמיה (שמגלוץ'), יהודי אתיופיה אמנם שמעו על חורבן בית המקדש הראשון והשני. חרף זאת הם המשיכו להאמין שעדיין הקדושה לא פסקה מירושלים. את הקדושה כל אחד יכול להשיג לא רק בשכלו אלא גם בגוף. כל יהודי שמגיע לירושלים זוכה לראות מיד את השפע הרוחני המתבטא אף בגשמיות. אפשר להאשים את יהודי אתיופיה בתמימות, אבל לא בעיוורון.
הסיפור הבא ממחיש את התמימות האתיופית: בתקופת העלייה לארץ נהגו העולים ממרכז הקליטה בקריית גת לצאת לשדה תפוזים ששכן בסמוך, ולמלא את שקיהם בשמחה ובטוב, ואז חזרו למרכז הקליטה והודו לה' על שהנחיל להם ארץ חמדה טובה ורחבה. עד לאותו יום שבעל השדה פגש אותם במקרה. כששאל אותם לפשר מעשיהם, הם השיבו לו שבסך הכול באו ליהנות משבחה של ארץ ישראל, שללא עמל וטורח נותנת פירות. בעל השדה מן הסתם התקשה לאכזבם אך השיב להם, בצער רב, שהשדה ברשותו ולא ברשות ארץ ישראל.
גם על העלייה מתימן יש סיפורים דומים. זאת ועוד, יהודי אתיופיה נהגו אף לציין את חורבן בית המקדש בצום ובתפילה. בצום החמישי, צום אב, צמו כל זקני הקהילה והמנהיגים הרוחניים של הקהילה.
את הצום הם התחילו מיד לאחר ראש חודש אב, עד שבת אחת לפני ראש חודש אלול, לא כולל ימי שישי ושבת. שבת זאת נקראת בפי הקהילה "זברבוע סנבת". הצום בימים אלה התחיל בבוקר והסתיים בערב. בלילה אכלו רק לצורך חיזוק הגוף. ..בצום תמוז נוהגים לצום מהיום הראשון של החודש ועד העשרה בחודש בשעות היום ובלילה אוכלים ושותים. הילדים לא צמו בכל הצומות הללו לבד מיום הכיפורים, שילדים מגיל שבע חייבים היו לצום בו.
(מסיני לאתיופיה, רב שרון שלום, עמ' 187-188)