. ראב"ע:  והשם גזר על הזכר כמספר הימים שתשלים צורתו בבטן, והנקבה – כפלים; וזה דבר ברור ומנוסה.

רמב"ן: וטעם הכפל בנקבה – או כדברי רבי אברהם, על דעת רבי ישמעאל שאמר (נדה ל ע"ב) שהזכר נגמר לארבעים ואחד והנקבה לשמונים ואחד. אבל לדעת חכמים שאמרו: 'אחד הזכר ואחד הנקבה – לארבעים ואחד', הטעם: בעבור כי טבע הנקבה קר ולח, והלבנה ברחם האם רבה מאד וקרה, ועל כן ילדה נקבה, ולפיכך היא צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעופש שבהן ומפני קרירותן, כידוע כי החולאים הקרים צריכים בנקיונם אריכות זמן יותר מן החמים.

חזקוני: נמצא בספר התולדות (?): יש באשה שבעה נקבים שלשה בימין ושלשה בשמאל ואחד באמצע. כשהזרע נכנס באותן שבימין תלד זכר ואם נכנס בשל שמאל תלד נקבה ואם נכנס בשל אמצע תלד טמטום או אנדרוגינוס. כשהיא שוכבת סמוך אחר הבעילה על צלע ימין, הזרע נכנס באותן נקבים של ימין וילדה זכר וממהרת הטומאה לצאת ולפיכך אינה טמאה אלא שבעת ימים וטהורה שלשה ושלשים יום. וכשהיא שוכבת סמוך אחר הבעילה על צלע שמאל, הזרע נכנס בנקבים של שמאל ויולדת נקבה, ואין הטומאה ממהרת לצאת לפיכך טמאה שבועיים.