צומות בביתא ישראל | Resources

כדי להבין כראוי את המקורות למנהג ביתא ישראל בעניין צומות לזכר החורבן, עלינו להקדים ולקבוע האם בני העדה התענו לזכר חורבן בית ראשון או שני. לצורך כך עלינו לקבוע באיזו תקופה ובאלו נסיבות התנתקו ביתא ישראל מכלל עם ישראל. ובמילים אחרות לקבוע את מוצאם של ביתא ישראל. שאלה זו נדונה רבות וארוכות במחקר ואין מקומה בחיבור העוסק בתיעוד וחקר ההלכה האתיופית. חקר ההלכה האתיופית עדיין בראשית דרכו. הממצאים שתועדו ונחקרו עד כֹּה מעידים על העדר מוחלט של ספרות חז”ל ממסורת ביתא ישראל. ספרות מדרשי ההלכה והאגדה, המשנה והתוספתא, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי; אינם מוּכָּרִים לבני העדה. לעומת זאת, מסורות הלכתיות המתועדות בספרות בית שני (ספרות המקרא של ראשית בית שני, הספרים החיצונים, מגילות מדבר יהודה, יוסף בן מתתיהו ופילון האלכסנדרוני) מעלות זיקות רבות וברורות למנהג העדה. אשר על כן, ניתן לקבוע בזהירות אך במידה רבה של סבירות, שביתא ישראל התנתקו מעם ישראל במהלך תקופת בית שני, תוך שהם נוטלים עימם לַגָלוּת מסורות הלכתיות אופייניות לימי בית שני. חותמם האדיר של חז”ל בעיצוב ההלכה היהודית התרחש, כנראה, לאחר שבני העדה כבר יצאו לַגָלוּת ולכן לא הוטמע במנהגם. אם נכונים דברינו, הרי שהצומות שנקבעו בביתא ישראל כזכר לחורבן המקדש, נקבעו כְּזִכָּרוֹן לחורבן בית ראשון.
לקביעה זו, שצמו לזכר חורבן בית ראשון, קשה להציג עדויות ברורות. אגדות ושברי סיפורים שעוברים מדור לדור, משמשים בערבוביה, ולעיתים קרובות סותרים אלו את אלו. קיימת עדות אחת ברורה מתוך מפגשו הראשון של יוסף הלוי עם בני העדה. המפגש התקיים בתאריך 28.12.1867 בכפר שבמחוז וולקייט. הציטוט מתוך: הלוי מסע בחבש, עמ’ 33:

הבטחתי להם, שכל הפלשים בירושלים ובמקומות אחרים בעולם הם לבנים ושלא ניתן להבחין ביניהם ובין יתר התושבים בארצותיהם השונות. השם ירושלים, שנקבתי בו במקרה, שינה כמו במטה קסם את עמדתם של רוב הממאנים להאמין. סקרנות בוערת אחזה פתאום בכל החבורה. ‘אה, אתה מגיע מירושלים, עיר הקודש? ראית במו עיניך את הר ציון ואת בית אלוהי ישראל, את בית-המקדש הקדוש? … עליי להודות שהתרגשתי עמוקות בראותי את הפנים השחורות הללו קורנות לזכר תולדותינו המפוארים. סיפרתי להם, שלפני בואי לחבש ביקרתי בירושלים, ושהעיר ירדה באופן מעציב מגדולתה הקדומה. סיפרתי להם שתושביה היהודים של עיר הקודש היום שרוייים במצוקה; שמסגד עומר עומד במקום בית-המקדש העתיק. הם התעצבו לשמע החדשות הללו, מאחר שלא היה להם מושג נכון על מצבה של ארץ-הקודש; מרביתם האמינו שהיא בידיהם של נוצרים רומיים.

מתיעוד זה ניתן להבין, שבמחצית המאה ה-19 סברו תושבי וולקייט שהמקדש השני עדיין עומד על תילו. יתכן שבאזורים אחרים ידעו על חורבן בית שני, קשה לדעת. אולם, סיפורים רבים על עולים מאתיופיה שהגיעו לירושלים ונדהמו לגלות שאין בה מקדש, מחזקים את הדיעה שביתא ישראל לא ידעו על חורבן בית שני. מכאן ואילך מניחים אנו, שצומות החורבן בביתא ישראל היו לזכר חורבן בית ראשון.
(‘חג ומועד בביתא ישראל’ מאת יוסי זיו, עמ’ 51-53)