עדויות מהתלמוד על שמירת טהרה אחרי החורבן

ירושלמי שבת פ"ג ה"ג

“רבי חייא רובא מפקד לרב: אין את יכיל מיכול כל שתא חולין בטהרה – אכול, ואם לאו – תהא אכיל שבעה יומין מן שתא”

(תרגום: רבי חייא צוה לרב לאכול חולין בטהרה, ואם אינו יכול כל השנה לאכול בטהרה, שיזהר שבעה ימים בשנה לאכול חולין בטהרה.)

תלמוד בבלי נדה ו רע”ב

אי אמרת בשלמא לתרומה – היינו דהואי תרומה בימי רבי

[אם תאמר לעניין תרומה – הרי שהיה תרומה בימי ר' יהודה הנשיא אחר החורבן],

אלא אי אמרת לקדש (מֵי פרה אדומה), קדש בימי רבי מי הואי?!

[אלא אם תאמר בעניין לקדש מי פרה אדמה – האם היה בימי רבי?]

כדעולא, דאמר עולא: חבריא מדכן בגלילא

[כדברי עולא: חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחות, שמא יבנה בית המקדש בימיהם]

הכא נמי בימי רבי”.

[היינו, מדברי עולא על זמנו – הדור השלישי לאמוראים – שה’חברים’ היו מפיקים את יינם ושמנם בטהרה, משמע שבדורו היתה עדיין שכיחא הטהרה באפר פרה, וכן גם בימי רבי]