In order to get your User name and Password
.. בדומה למסורת של חכמי ירושלים, גם במסורת ‘ביתא ישראל’ מתחילה ספירת העומר במוצאי חג, ו”הַשַּׁבָּת” שבפסוקים היא ‘השבתון’ של החג; אולם לדעתם אין הכוונה למחרת החג הראשון (ט”ז בניסן), כי אם למחרת החג האחרון (שביעי של פסח — כ”ב בניסן). כתוצאה מכך החלה ספירת העומר ב’ביתא ישראל’ שישה ימים מאוחר יותר מאשר במסורת חכמי ירושלים, והסתיימה בחג מַארֶר (שבועות) החל בי”ב לחודש השלישי, המקביל בדרך כלל לחודש סַאנֵה החבשי. מבחינה אקלימית וחקלאית, ממילא לא היה מה לקצור באתיופיה בעונה זו של השנה, וביכורי הקציר הובאו כעבור חצי שנה בי”ב לחודש התשיעי (כסלו שלנו), החל בדרך כלל בחודש הידאר החבשי.
… בספר יהושע כתוב: וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ הַהִיא (ה’, י יב).
התורה (ויקרא כ”ג, יד) אוסרת לאכול לחם וקלי מן התבואה החדשה עד הנפת העומר. מן העובדה שבני ישראל אכלו “מֵעֲבוּר [= מתבואת] הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי”, הוכיח הרמב”ם שקציר העומר “מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח” הוא שהתיר את תבואת הארץ לאכילה.
גם המילים “בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה” מוכיחות שהפסוקים ביהושע באים לפרש הלכה למעשה את הפסוקים בתורה בפרשת המועדות, שבהם נאסר לאכול “לֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל… עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה”, הוא יום הקרבת העומר. מכאן ברור שזמן הקרבת העומר, “מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת”, הוא “מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח”.
אם אנו דבקים במובן המקראי והמקורי של “הַפֶּסַח” (י”ד>ט”ו בניסן), נמצא שהפסוקים ביהושע מכריעים כמסורת של חכמי ירושלים, היא מסורת חז”ל הנוהגת עד עצם היום הזה, ולפיה מתחילה ספירת העומר ממחרת החג הראשון של פסח או של חג המצות.
מנהג ‘ביתא ישראל’ בספירת העומר מראה שוב (כמו בחישוב המועדים לפי הלוח הירחי) את קרבתם למסורת ירושלים וחז”ל. הם מקבלים את ההנחה כי הכתוב “מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת” אינו מכוון ל’שבת בראשית’ אלא ליום טוב הנקרא כאן ‘שבת’ (= “שַׁבָּתוֹן”), אלא שלפי מנהגם הכוונה היא לכל שבעת ימי החג.
מבחינת פשוטו של מקרא יש יתרון גדול מאוד למסורת ‘ביתא ישראל’, שכן המילה ‘שבת’ יש לה אותו מובן בכל הפסוקים:
“וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר… מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת” (ויקרא כ”ג, יא) — ממחרת שבעת ימי חג המצות.
“וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת” (שם, טו) — ממחרת שבעת ימי חג המצות.
“שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת” (שם) — שבעה שבועות שלמים.
“עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת” (ויקרא כ”ג, טז) = ממחרת השבוע השביעי של הספירה.
כך מתפרשים פסוקי ויקרא בהתאמה מלאה לפסוק בדברים ולשם החג החותם את הספירה: “שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה’ אֱלֹהֶיךָ…” (דברים ט”ז, ט-י). המילה “שַׁבָּתוֹת” בוויקרא מתפרשת כמו המילה “שָׁבֻעוֹת” בדברים.
לעומת זאת, לפי פירוש חז”ל המילה ‘שבת’ מקבלת בפרשה בוויקרא לפחות שני פירושים שונים: בשני הפסוקים הראשונים (“מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת”) “הַשַּׁבָּת” היא יום השבתון, יום החג, ואילו בשני הפסוקים האחרונים (“שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת”, “הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת”) מתפרשת ‘השבת’ במובן של ‘שבוע’. קשה לראות פירוש מסוים כפשט הכתוב, כאשר מילת מפתח מתפרשת בשני אופנים שונים באותם פסוקים. כפי שכתב הרמב”ם, פשט הכתוב בספר יהושע (“מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח”) הוא שהכריע במסורת החכמים לפרש את הכתוב בספר ויקרא בדרך זו.
ההיגיון בהבאת העומר ובספירת העומר ממחרת החג כולו הוא ברור — קודם יוצאים לגמרי ממצרים, ואחר כך מקיימים “כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ” בהבאת העומר ובספירת העומר. כך אפשר גם לקרוא את פרק המועדים על הסדר, שכן ספירת העומר מופיעה אחרי שביעי של חג המצות.
לעומת זאת, לפי מסורת ירושלים ומסורת חז”ל, מיד אחרי ‘יום הפסח’ (ובתוך חג המצות) אפשר כבר להיכנס לארץ, להביא את העומר ולספור, וזה בוודאי מבוסס על הפסוק ביהושע, שפירושו הפשוט הוא כהלכת חז”ל. בדרך זו נוצרה חפיפה בין רובו של חג המצות, שהוא זכר ליציאת מצרים, ובין קציר העומר והספירה של הארץ, במקביל לחפיפה המפורשת בתורה בין חג הסוכות, שהוא זכר ליציאת מצרים, ובין חג האסיף החקלאי של הארץ (כפי שהסברנו לעיל).
נותר לנו לדון בשאלה הקשה בייחוד על המסורת של חכמי ירושלים וחז”ל: מדוע לא אמרה התורה בבהירות “מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח” כמו בספר יהושע, וכמו שנכתב גם בתורה בפירוש ביציאת מצרים — “מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם” (במדבר ל”ג, ג)
לפי המסורת של ‘ביתא ישראל’, התשובה ברורה — “מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת” פירושו ‘ממחרת השבוע’, אחרי כל שבעת ימי החג, וממילא אי אפשר לכתוב “מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח”, כי בלשון המקרא הפסח אינו נמשך שבוע אלא יום אחד בלבד. גם כאן יש יתרון ברור למסורת ‘ביתא ישראל’ בפירוש הפסוקים בתורה לפי הפשט. לפי מסורת חז”ל השאלה קשה יותר, ויש לנסות ולהבין מדוע נקטה התורה לשון שפתחה פתח לוויכוחים עצומים ולמחלוקות נוקבות.
.. מעניין לציין כי בין התרגומים הקדומים של התורה ניתן למצוא את שתי המסורות, זו של חז”ל וזו של ‘ביתא ישראל’. .. תרגום הפשיטתא הארמי תואם את המסורת של ‘ביתא ישראל': “מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן” = “ובתר יומא [= טבא] אחרנא נפרשיה כהנא”.
למסורת של ‘ביתא ישראל’ ניתן למצוא עקבות גם בסוגיית הגמרא. הגמרא (מנחות סו ע”א) רואה קושי בהסבר של גדולי התַנאים, רבי אליעזר ורבי יהושע, וכן בהסבר של רבי יהודה בן בתירא, כי לפי דבריהם אין הכרח לפרש “מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת” = ‘ממחרת יום טוב ראשון’, אלא ייתכן שהכוונה היא ליום טוב האחרון.
מכל מקום, המאבק העיקרי של החכמים היה נגד התפיסה ש”מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת” = ממחרת ‘שבת בראשית’ ונגד הלוח הכיתתי הפורש. לא שמענו במקורות חז”ל על מאבק כנגד הגישה שהכוונה היא ל’יום טוב אחרון’, וחלק מהסברי החכמים מתאימים כאמור גם לאפשרות זו.
מפתיע עוד יותר למצוא בהלכת חז”ל ..לפיה במקדש היו עולי רגלים מביאים עולת ראייה ושלמי חגיגה וחוגגים חג שבועות שבעה ימים מלאים, עד י”ב בסיוון!
זהו גילוי מרעיש: אלה שחגגו חג שבועות בי”ב בסיוון (הירחי) לא נדחו, לא פרשו מן המקדש, לא התנהלה נגדם מערכה הלכתית וציבורית קשה, והם נכללו עם החוגגים ביום האחרון ל’שבוע’ של שבועות…
כל אלה מתלכדים לכיוון אחד, בלי שסע ופילוג ובלי מחלוקת גועשת (אולי עוד לפני הפילוג הכיתתי) — כנראה היה ויכוח בעם ישראל על מועד הבאת העומר וספירת העומר, וממילא על זמנו של חג השבועות. הוויכוח הקדום לא התנהל על ‘שבת בראשית’ ולא על לוח כיתתי פורש, אלא על השאלה לאיזה ‘שבתון’ מכוון הביטוי “מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת”: מסורת חז”ל קבעה שהכוונה היא למחרת השבתון הראשון, ואילו מסורת אחרת נהגה לספור ממחרת השבתון האחרון, ומנהג זה נשמר אלפי שנים באתיופיה בקהילות ‘ביתא ישראל’.
עריכה מתוך “שמור וזכור – טבע והיסטוריה נפגשים בלוח השנה” : הרב יואל בן נון כאן
