החל מהשבת הראשונה לאחר המולד הראשון (ניסן) החלו בספירת מחזורים של שבע שבתות. לכל שבת שם מיוחד והשביעית היא שבת של חסד. כל המתפלל בה נענה והיא נקראת גם ‘לנגתא סנבת’ (~ לתרגם). בשבת זו נהגו קדושה יתירה וחגיגיות מיוחדת. תפילות ארוכות לאורך השבת כולה וסעודות חגיגיות במֶסְגִיד. היו קסים שנהגו בשבת זו לעמוד בתפילה כל הלילה, לסעוד במֶסְגִיד ולא לסור לביתם אלא עם צאת השבת. כותב על כך יעקב פייטלוביץ’ בספרו מסע אל הפלשים, עמ’ 72–73:
כל שבת שביעית נקראת אצל הפלשים ‘לֶנְגְתָא סַנְבַּת’ ולשבת כזאת נודעת קדוּשה מיוחדת. ב-22 באוגוסט (שנת 1908, מסעו השני של פייטלוביץ’ – י”ז) הייתה ה-‘לנגתא סנבת’ השלישית בשנה זו. בה ערך דבתרה ברוך, הכהן וראש המֶסְגִיד באמבא-גואליט, סעודת חג … הקדימו לבוא מכל הסביבה וביום הרביעי כבר היה שם המון רב … ביום החמישי, השכם בבוקר, התחילו בשחיטת הבהמות ובו בזמן התחילו גם התפילות שנמשכו לסירוגין עד צאת השבת. הלילה עבר כולו בתפילה. ביום השישי עם הנץ החמה התחילה תפילת השחרית וטכס הקרבן ללנגתא סנבת … כל ליל השבת ויום השבת עצמו היו מוקדשים לתפילה, פרט להפסקות לסעודות השבת.
מתוך : ד”ר יוסי זיו “חג ומועד בביתא ישראל” 82-83