צומות בביתא ישראל | Resources

על פי המתואר במקרא בתשעה לחודש הרביעי (תמוז) הובקעה חומת ירושלים ובכך החל חורבן בית ראשון. מלכים-ב כה 1–4:
וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר …

דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר. הפסוקים שצוטטו אינם מבארים באיזה חודש הובקעה העיר, אולם הדברים מתבארים במקבילות המקרא. ירמיהו לט 1–2:
בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְכָל חֵילוֹ אֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ. בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר.

הרי בפנינו תאריך מדויק ‘בחודש הרביעי (תמוז) בתשעה לחודש’, וביתר פירוט בירמיהו נב 1–7:
בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ … וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה’ … וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל. וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה …

על מועד הבקעת חומות ירושלים בחורבן בית ראשון מעידים גם תנאים ואמוראים. נחלקו רבי עקיבא ורבי שמעון בן אלעזר בפרשנות הפסוק המפורסם בזכריה ח, יט: ‘כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ’. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יח עמוד ב:
תניא, אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ואני אין דורש כמותו. צום הרביעי – זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר, שנאמר (ירמיהו נב) בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ ותבקע העיר … ואמאי קרי ליה רביעי – רביעי לחדשים … ואני איני אומר כן, אלא: צום העשירי – זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר (יחזקאל לג) ויהי בשתי עשרה שנה בעשרי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הכתה העיר, ועשו יום שמועה כיום שריפה.

עיקר מחלוקתם עוסקת בנסיבות ובתאריך המדויק של צום העשירי. מחלוקת זו אינה מעניינינו כאן. אולם, מפורש בדבריהם ש’צום הרביעי – זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר’. וכן מצאנו דיון מפורט בתלמוד על קביעת המשנה (תענית ד ו): ‘חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז … והובקעה העיר’. שני התלמודים שואלים על הסתירה בין התאריך תשעה בתמוז המופיע בנביא ושבעה עשר בתמוז המופיע במשנה, וכל תלמוד משיב בדרכו. תלמוד בבלי מסכת תענית דף כח עמוד ב:

הובקעה העיר בשבעה עשר הוה? והכתיב (ירמיהו נ”ב) בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר, וכתיב בתריה (ירמיהו נ”ב) ותבקע העיר וגו’! – אמר רבא: לא קשיא; כאן – בראשונה, כאן – בשניה. דתניא: בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו.

כלומר, בחורבן מקדש ראשון הובקעה החומה בתשעה בתמוז ובחורבן מקדש שני בשבעה עשר בתמוז. המשנה קובעת את הצום לפי חורבן בית שני שהוא החשוב עבורנו וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך, אורח חיים סימן תקמט. התלמוד ירושלמי נדרש לאותה סתירה והשיב בדרך אחרת ירושלמי, תענית ד ה, סח ע”ג (מהדורת האקדמיה, עמ’ 731):

צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז … והובקעה העיר … והובקעה העיר?! כתיב בתשעה לחדש הובקעה העיר ואת אמר הכין? אמר ר’ תנחום בר חנילאי קילקול חשבונות יש כאן … (משל) למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקלקלו חשבונותיו’.

הדברים מוסברים בתוספות על מסכת ראש השנה דף יח עמוד ב ד”ה זה: … ‘רוצה לומר דמתוך טרדתם טעו בחשבונם ולא רצה הפסוק לשנות מכמו שהיו סבורים’. כלומר, הן בבית ראשון והן בבית שני הובקעה חומת העיר בשבעה עשר בתמוז. הפסוק ‘בתשעה לחדש הובקעה העיר’ אינו אלא שיבוש ‘קילקול חשבונות’ שנובע מצער החורבן. נמצא אם כן, שעד חורבן בית שני, תשעה בתמוז היה תאריך ידוע ומקובל לפריצת חומות ירושלים.

לפי השערתנו יצאו ביתא ישראל לַגָלוּת במהלך ימי בית שני. מובן אם כן, ששמרו את מועד התענית שנקבע לזכר הבקעת חומות ירושלים בחורבן בית ראשון; תשעה בתמוז.

צום מקדים ומתמשך
הנוהג לצום את כל הימים (חוץ משבת וימי שמחה) מלאחר ראש חודש ועד יום הצום הקבוע, ייחודי לביתא ישראל. כך גם נהגו לצום את עשרת הימים הראשונים של החודש השביעי ועד יום הכיפורים. (~ לשקול הוספת דיון על מנהג חסידים לצום בעשרת ימי תשובה) את ימי הצום העיקריים – תשעה בתמוז, שבעה עשר באב, יום כיפורים – צמו כולם. ואילו את הצום המקדים צמו יחידים. למנהג מחמיר זה לא מצאנו שום התייחסות מפורשת לא בכתב ולא בעל פה. מקורו של מנהג זה עלום מאיתנו. כהשערה מסופקת נציע את הפתרונות הבאים:

צום חודשי
יתכן וביתא ישראל ראו בחודש כולו חודש של צום, ולכן צמו מתחילתו ועד יום הצום העיקרי. לתפיסה מעין זו רמזים במקרא, בספרות חז”ל ובדברי ראשונים ואחרונים, כפי שנראה להלן.
לשאלת נציגי העם, האם יש להמשיך ולהתאבל בחודש אב לזכר חורבן בית ראשון גם לאחר בניין בית שני, משיב הנביא זכריה ח 19: ‘כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ’. נדייק בדבריו! הצומות נקראים על שם החודשים. כלומר לכל החודש יש מהות של צום, צום הרביעי (תמוז) צום החמישי (אב) וכו’. וכן בדברי חז”ל, תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יח עמוד ב:

תניא, אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ואני אין דורש כמותו. צום הרביעי – זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר, שנאמר (ירמיהו נב) בחודש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ ותבקע העיר. ואמאי קרי ליה רביעי – רביעי לחדשים.
הצום נקרא על שם החודש ‘רביעי לחודשים’.

הריטב”א (רבי יום טוב בן אברהם אשבילי, ספרד 1250–1330, דיין ופוסק, כתב פירושים לרוב מסכתות התלמוד) שואל מדוע אין אנו מתענים בתשעה בתמוז כזכר לבקיעת החומה בבית ראשון, כפי שמתענים בעשרה בטבת ובשלושה בתשרי, כזכר לאירועי בית ראשון. נצטט בקצרה ובדילוג את תשובתו. חידושי הריטב”א מסכת ראש השנה דף יח עמוד ב
כי קשה היה הדבר שיתענו על הבקיעה הישנה ולא יתענו על החדשה שהיתה חמורה וקשה יותר, וגם היה קשה לגזור שתי תענית בחודש אחד, אלא כיון דשם בקיעה אחת היא וגם שתיהן בחדש אחד … ואפשר עוד לומר שאף נביאים הראשונים שגזרו התענית יודעין היו בחורבן בית שני ולא קבעוהו בתשעה בו דוקא, אלא בחדש זה, שלא מצינו שנקרא אלא צום הרביעי, אבל אין צריך לכך.
הריטב”א משיב שקשה לגזור שתי תעניות בחודש אחד, ואין הגיון לזכור את בקיעת החומות הראשונה ולהתעלם מהשנייה. בשולי תשובתו הארוכה (הציטוט דלעיל חלקי ביותר) הוא רומז לכך, שגזרו על החודש כולו ולאו דווקה בתשעה או בשבעה עשר. הביטויים המודגשים בציטוט מלמדים על מהותו של החודש הרביעי כחודש המוקדש לאבל על בקיעת חומות ירושלים. גישה זו מצאה ביטוי מפורש יותר בפירושו של רבי יוסף באב”ד (רב ופוסק גליציה המאה ה-19) לספר החינוך. מנחת חינוך מצוה שא:

והנראה לעניות דעתי … דד’ צומות הללו מדברי קבלה אין נקבע להם יום מיוחד י’ טבת או ט’ באב וכדומה, רק הדברי קבלה הוא על אלו החדשים דבטבת ותמוז ואב ותשרי מחויבים להתענות בהם יום אחד אבל לא נתייחד יום מיוחד רק איזה יום שרוצה יוכל להתענות רק באלו החדשים וראיה לדבר דבפסוק אינו מבואר איזה יום כלל רק צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי דהיינו החדשים אבל לא באיזה יום … דהקבלה לא קבעה יום מיוחד כלל רק החדשים ובאיזה יום בחודש שרוצים מתענים, וכן בימי ששון ושמחה באיזה יום שרוצין בחדשים הללו עושין ששון ושמחה.
יתכן שמסורת מעין זו, הרואה את החודש הרביעי כולו מועד נכון לציון בקיעת החומה, עמדה בבסיס המנהג האתיופי של צום מקדים ומתמשך.

חשש וספקות בקביעת היום
לוח השנה של ביתא ישראל נשמר אך ורק בזכרונם של זקני העדה. לא החזיקו בלוח כתוב מסוג כל שהוא. כדי לנהל בעל פה לוח שנה המכיל עשרות מועדים (ימי שמחה וצום, חגים שבועיים, חודשיים ושנתיים, שחלקם מותאמים גם לעונות השנה) היה צורך בסימני זיכרון. לצורך כך ציינו מידי חודש את תאריכי החגים העיקריים כימי שמחה. בכל 10 לחודש ציינו את יום הכיפורים, בכל 12 לחודש את שבועות ובכל 15 את פסח וסוכות. חידוש הלבנה היא נקודת זמן ברורה, ששמשה כעוגן זיכרון לכל מועדי השנה. וממנה מנו ימים לציון חגי זיכרון אלו. יתכן שהצום המקדים והמתמשך נועד למנוע שכחה של יום הצום העיקרי. מעין אמצעי עזר לזכירת הספירה מחידוש הלבנה ועד יום הצום העיקרי. לסיכום, חשוב לחזור ולהדגיש, שדברים אלו נכתבים כהשערה מסופקת וללא כל סממן של וודאות.

(חג ומועד בביתא ישראל, מאת יוסי זיו, עמ’ 111-114)