הדאבו 

דָאבּוּ הוא הלחם המשובח של ביתא ישראל. המילה 'דאבו' נגזרת מהמילה דוּבָּה, שמשמעותה עבה, שמן, בניגוד לאינג'רה שהיא דקה. את הדאבו היו מכינים גם בסתם יום של חול אבל עיקר ההקפדה – בטהרה, בבחירת מצרכים משובחים ובהתפחה – הייתה בהכנת הדאבו לקראת שבת או חג, לסעודת טהרת יולדת או לאזכרה. הדאבו של שבת נקרא 'בָּרָכָּתִּי' מלשון ברכה, והוא למעשה הקידוש (בביתא ישראל לא קידשו על היין). הדאבו של החג נקרא 'מַסָוֵוית' מלשון משאת ברכה/קורבן. את הדאבו מכינים מקמח חיטה או שעורה ובמגוון תוספות: שמרים, שמן, סוכר, קצח, חילבֶּה ומלח – הכול לפי היכולת והטעם המועדף (ראו תמונה). הדיון ההלכתי סביב ברכתו מקביל לדיון על לחמניות מתוקות, ובקביעת סעודה עליו יש ליטול ידים ולברך 'המוציא'.

האינג'רה

האינג'רה, המאכל המסורתי השכיח ביותר בקרב יוצאי אתיופיה, עשויה מזרעי דגן הטֶף שנטחנו לקמח. צמח הטף נחשב ל'מזון על' מבחינת ערכיו התזונתיים. הוא גדל באדמת אפריקה בתנאים ייחודיים ובשטח מישורי. גובהו 60–90 ס"מ, אורך העלים הוא כ-15 ס"מ, רוחבם-2 מ"מ, והוא בעל נדנים (בסיסי העלים העוטפים את הגבעול כצינור) המכוסים שערות לבנות בחלקם העליון. המכבד (התפרחת) דלילה ומבודרת. לטף זנים רבים הניכרים בצבעי הגרגרים הקטנים, משחור ועד לבן (ראו תמונה). רוב גידול הטֶף בעולם מרוכז באתיופיה, הוא מיובא לארץ בעיקר בצורתו הגולמית כדגן ונטחן לקמח. בארץ נעשו ניסיונות לגדל את הטף, אולם הם היו בממדים מצומצמים ולא נחלו הצלחה. קמח הטף מתאים גם לחולי צליאק, שכן הוא נטול גלוטן. בארץ צורכים את קמח הטף כ-95% מיוצאי אתיופיה. יש המכינים את האינג'רה על טהרת הטף, ויש שמערבבים אותה עם מיני דגנים אחרים. האינג'רה נאכלת עם רוטב מתובל (ווט) במגוון מאכלי בשר, ירקות וכדומה. על אף הזמינות הרבה של מגוון לחמים, לחמניות ושאר מיני מאפה; ברוב הבתים של יוצאי אתיופיה בישראל ממשיכים בהכנה ביתית של אינג'רה ודאבו.