להתחברות

המרכז הבינלאומי לחקר יהדות אתיופיה -אונו

לקבלת שם משתמש וסיסמא
הרשם כאן

מקורות

מבוא לחג הפסח

 

חודש ניסן

חודש ניסן הנקרא "ליסן", הוא החודש שבו יצאו בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים, צוין באופן מיוחד. כבר בתחילת החודש החלו ההכנות לחג הפָּסִיכַּה (פסח) בשמחה שעטפה את כל הקהילה. בי"ד בחודש התקבצו כל בני הקהילה לבושים בגדי לבן בבית המסגיד. הקייסים וזקני העדה נכנסו ראשונים ואחריהם הקהל כולו, מבוגרים, נשים וטף. הכהין עמד וקידש על ה"דבו" (ק'יצ'ה בשפה התיגרית או מסוואית בגעז) – חלה שנאפתה במיוחד ליום זה. הכהין הוביל בברכות ובתפילות, וכולם עונים ומשיבים.

הגעלת כלים

מיד לאחר ראש חודש הנשים התחילו בהכנת הכדים החדשים לפסח, שכן היו מחליפים את כל הכלים בכלים חדשים, משום שרוב הכלים היו עשויים מחרס. תהליך הניקיון מן החמץ החל בחצר והמשיך לבתים.

הכנת הקורבן

בתחילת החודש בחרו עז או כבש, כדי שבעשרה בחודש יהיה אפשר להביאו ולקשרו בחצר בית הכנסת עד שיקריבוהו כקורבן ביום הארבעה-עשר בחודש ניסן.

איסור חמץ

שלושה ימים לפני הקרבת הקורבן, הבית היה נקי מכל חמץ, במקום כלי החרס השבורים הובאו כלי חרס חדשים, וכל מזון שהיה במגע עם מים הורחק מהבית. שלושה ימים קודם הפסח נהגו לאכול חומוס קלוי בלבד, "שלא ניכנס לפסח עם דברי חמץ במעיים" (קייס ברהן יהייס). כל ההכנות נעשו מתוך שמחה של מצווה, שהנה עוד מעט יזכו בגאולה שלמה על ידי המשיח. הגדרת חמץ אצל קהילת "ביתא ישראל" שונה מאוד מהמקובל. על פי "ביתא ישראל" כל מאכל ראוי להיות חמץ, ולכן יש לאכול את כל המאכלים, כגון בשר, חלב, אפונה ותירס, בעודם טריים.

ערב הפסח

בשעות המוקדמות של יום הארבעה-עשר בחודש נהגו לצאת כל בני הקהילה ולטבול בנהר הקרוב לכפר. מיד לאחר הטבילה היו חוזרים לכפר ולובשים את בגדי חג הפסח. האמהות נהגו ללבוש את בגדי החג רק לאחר שסיימו את אפיית המצות (קיטה). אפיית המצות נעשתה בזריזות רבה. חלק מהאנשים, בעיקר ה"שמגלוץ'" או הכהנים, נהגו לצום ביום הארבעה-עשר. בערב נאספו כולם בחצר בית הכנסת, כאיש אחד בלב אחד, בהרגשה שתכף עומד לקרות כאן משהו מיוחד. ה"כהין" ניגש אל אותו כבש או עז שהוכן עוד מעשרה בחודש ושוחטו. לאחר מכן הוא מוליכו אל מזבח אבנים שהיה מוקם בחצר בית הכנסת (מסגיד), שם למעשה הוקרב קורבן הפסח. מיד בגמר הכנת בשר הזבח צלי אש, הכהנים פצחו בתפילה ובזמרה. היה זה מעמד מרגש ומרומם. לאחר מכן חילקו לכל משפחה חתיכת בשר יחד עם ה"קיטה" שהוכנה מראש. בשעת אכילת הקורבן שרר שקט מוחלט. הזקנים (שמגלה) נהגו להחזיק מקל ביד, לחגור חגורות ולשים מעין שק על גבם, וכך היו אוכלים. לאחר מכן הרבנים (הכהנים) נשאו תפילה מיוחדת. בסיום התפילה קרא אחד מהם בתורה קטע המדבר על יציאת מצרים, ורב נוסף תרגם זאת לאמהרית או לתיגרית, וכולם האזינו בעיניים נוצצות, כאילו מוציא היה יהלומים דרך פיו. לאחר סיום האכילה והתפילות, הנותר מהקורבן נאסף ונשרף. חלק מן האנשים הלכו לביתם וחלק נשארו למשך כל הלילה בבית הכנסת לשמוע עוד ועוד סיפורים מפי הכהנים על יציאת מצרים. למחרת, היום הראשון של פסח, היה יום חג שאסורה בו המלאכה בכפרים. מלאכות בסיסיות כגון הכנת אוכל ועבודות קטנות בתוך הכפר לא נאסרו. במהלך ימי החג הקפידו מאוד בכל הקשור לחמץ, והעבודה היתה מותרת בכל מקום, אך לא בכמויות מסחריות.

שביעי של פסח

ביום השביעי של פסח שבתו ממלאכה כמו ביום הראשון של החג. בערב היום השביעי נהגו להתכנס במסגיד כדי לקרוא את פרשת עשרת הדיברות. ה"כהין" קידש ובירך, ולאחר מכן כולם טעמו מן האינג'רה (לחם) ומהבירה (טלה באמהרית או סווה בתיגרית). בסופו של היום השביעי לא נהגו לאכול חמץ, רק למחרת, בבוקר של היום השמיני, אכלו חמץ. הרגעים היפים של החג נסכו אמונה וביטחון באנשים שבשנה זו עוד יזכו לראות את ירושלים.

 

סוגיות קשורות

מקורות אחרונים באתר