פרק ד'כשרות וטומאה של גויים
מתוך "גניזה חיה " ספרו של הרב ד"ר שרון שלום

יהודי אתיופיה הקפידו מאוד על כשרות המאכלים.[1] רבים מהאיסורים מפורטים בתורה ואחרים משקפים מסורת שהייתה נהוגה באתיופיה והתחדשה על ידי חכמים של הקהילה. הקפדה יתרה הייתה בהימנעות מכל מגע בחיה טמאה, שנתפסה כמטמאת, ולא רק מאכילתה. במקרה של מגע אסור יש לטבול ולרחוץ לפני החזרה לכפר. בדרך כלל את השחיטה היה מבצע המנהיג הרוחני, הכהין, או כל אדם שהיה לו ניסיון בשחיטה, גם אם לא היה לו רישיון מיוחד לשחוט. כלומר, באתיופיה כל ראש משפחה ירא שמים רשאי לשחוט בעצמו. בשעת השחיטה יש לוודא שראש הבהמה מופנה לכיוון ירושלים. גם מצוות כיסוי הדם המבוארת בתורה נשמרה בקפדנות: מתחת למקום הצוואר דאגו לחפור בור ואליו נשפך כל הדם לאחר השחיטה. לאחר מכן הוא כוסה בעפר. את הדם נהגה הקהילה להוציא מהבשר על ידי חיתוך הבשר לחתיכות קטנות מאוד ושטיפה במים, ולאחר מכן ייבשו אותן בתלייה בחבל. לא נהגו להשרות את הבשר ולא כל שלב אחר מהשלבים שהיום הם ההליך להכשרת הבשר לפי ההלכה. הלכות אלו המשתקפות במסורת האתיופית מלמדות על מציאות של הלכה מקראית המושתתת על כמה עקרונות: במנהגי יהדות אתיופיה אין התמקדות בפרטי פרטים, הקיימים בהלכות הכשרות הנהוגות היום, ובהיעדרם אפשר להתרכז בצד האנושי המוסרי יותר משבפן הדתי הפולחני; אין היררכיה של כשר יותר ופחות – השחיטה הכשרה פשוטה, ולפיכך יכולה להתבצע על ידי רבים. כך התפיסה כולה – ספקות וחששות לא היו חלק של העולם הדתי של יהודי אתיופיה. התורה האתיופית, הדומה לברית האבות של הרב סולובייצ'יק ולברית מצרים אליבא דהרטמן, מתמקדת בכוונתו של האדם לעבוד את בוראו ולא בפרטי הלכות מדוקדקות.

ישראל קנוהל הצביע על שני ממדים של התגלות: הממד המוסרי, הקשור לתקופת האבות, והממד הפולחני, הקשור לתקופת משה ובני ישראל.[2] הקב"ה מתגלה בתקופת האבות בשם אלוהים ומתואר כבורא עולם על אושיות המוסר; בתקופת משה ההתגלות היא בשם הויה, המתקשר לכלליות של הפולחן. יהודי אתיופיה הצליחו לשלב במנהגי הכשרות שלהם בין הממד הפולחני לממד המוסרי, כמו בתקופת האבות. בבסיס התפיסה התיאולוגית של בית ישראל עומד ערך יסודי אחד – שוויון. אומנם התרבות כולה מעוגנת בתפיסה היררכית מובהקת המאופיינת בקוד הכבוד, אך לפני האל כולם שווים.[3] לאמור, יהא האדם אשר יהא, גם הגוי אשר הנוגע בו נטמא על פי מנהגי הטומאה והטהרה של העדה – כולם ביחס לקב"ה שווים. כולם פרטים, כל אחד ואחד הוא חלק שווה בישות האלוהית. בבית ישראל מעודי לא נתקלתי בפיקוח כשרות חברתי בשם הממסד, או בשם ההלכה והאמת האובייקטיבית. כל יחיד יודע בליבו שמטרתם של מנהגי הכשרות היא לטהר ולקדש וששורשי הכשרות נעוצים אך ורק במסורת מסוימת או בהרגשתו של היחיד ובטוב ליבו. הכשרות נותרת עניין פרטי של היחיד מול בורא עולם, ואינה אמצעי להפרדה ולשליטה חברתית.

למיטב הבנתי רוח זו נעדרת מכל דיסציפלינות הכשרות הקיימות היום במדינת ישראל. נראה שהכשרויות בישראל מצליחות לפלג את העולם היהודי. אפילו בתוך הקבוצות הדתיות יש היררכיה על פי הגדרות – ארבעה יהודים שומרי מצוות יושבים יחד לסעודה ואינם יכולים לאכול זה מצלחתו של זה בשל הבדלים בדיני כשרות ביניהם. ביסוד תופעה זו נמצאת התפיסה ההיררכית שיש כשר יותר וכשר פחות, מהודר יותר ומהודר פחות, כשרות של הרב הזה מול כשרות של הרב האחר. תפיסה זו מנוגדת לתפיסת הכשרות ביהדות אתיופיה, שבה הדגש הוא על יסוד מוסרי-חברתי של שוויון ולא על היסוד הפולחני. מנהגי הכשרות בקרב יהודי אתיופיה, כמו גם מנהגי הטומאה והטהרה, העצימו את הסולידריות. אומנם יהודי אתיופיה הקפידו שלא לבוא במגע עם הגויים, אך הם דאגו להזמין לכל האירועים והשמחות את שכניהם הנוצרים בלא משוא פנים, גם אם ישבו בנפרד.[4] מנהג זה מלמד שמנהגיהם הדתיים היו מעוגנים ביסוד המוסרי שהכול שווים לפני האל ואין קבוצות או אנשים נעלים מאחרים.

[1] חלקים ניכרים מסעיף זה פורסמו בתוך שלום תשע"ב2.

[2] קנוהל תשנ"ג.

[3] כך לימדני סבי אבא דג'ן גדעון מנגשה זצ"ל.

[4] וראו גם שלום תשע"ב3.

מתוך ספרו של הרב ד"ר שרון שלום – גניזה חיה