הִידָר מַאְרֶר | Resources

הלכה אתיופית
חג השבועות – “בעל מארר”. החג חל בשנים-עשר בחודש סיוון, מיד בתום ספירת העומר. בערב החג נהגו כולם לרדת לטבול בנהר, לבשו בגדים חדשים, וכך הכינו עצמם לקבלת התורה (האורית) מחדש. כולם היו מתכנסים בבית הכנסת (מסגיד), והכהנים היו פותחים בתפילה מיוחדת לחג השבועות. בחג זה נהגה הקהילה להדגיש שתי מצוות עיקריות: מתן תורה – הכהנים קראו מה”אורית” יותר מהקריאה הרגילה. הכהנים קראו בעיקר מספר שמות פרשת יתרו, סביב מעמד הר סיני. מצווה נוספת שהקהילה הדגישה היא מצוות הבאת הביכורים. מצווה זאת התחלקה לשתי תקופות: בחג השבועות ובחודש כסלו, בהתאם לעונות השנה באתיופיה – קציר החטים באתיופיה החל בחודש כסלו ולא בסיוון. בחג השבועות שחל בחודש סיוון אין תבואה ופירות חדשים, ולכן נהגו לציין את החג בתפילות ובבקשות בעיקר בחודש כסלו, אז הביאו פירות חדשים מן השדה וכן לחם שנאפה מהתבואה החדשה לבית הכנסת כביכורים. בבית הכנסת הונחו הפירות לפני הכהנים והם בירכו עליהם. הפירות נחשבו קדושים והם היו מיועדים לכהנים, לעניים וליתומים בלבד. לאחר ברכת הכהנים נהגו הנוכחים לברך זה את זה ולאחר מכן הלכו איש לביתו. בסעודת החג, שאליה הוזמנו קרובים וחברים, הוגשו אינג’רה מהתבואה החדשה וטלה (סווה בשפה התיגרית). בתום הסעודה נהגו לשבת ולספר חוויות על התקופה שחלפה והלכה לה. ברגעים אלה היה אפשר לראות את השמחה על פניהם של האנשים, אושר גדול ואור שפוך על פני האנשים; שלווה, והודיה לריבונו של עולם, על כל בליעה ובליעה, שהביאם עד הלום ונתן חן וחסד ושלא החסיר מטובו כלום. את השמחה הזאת אפשר להבין רק על רקע שנות הבצורת שסבלה מהן אתיופיה. “הזורעים בדמעה ברינה יקצרו.”

בעבר ובהווה בהלכה התלמודית
במקרא נקרא החג “חג שבועות” (שמות לד, כב), כי הוא חל לאחר שבעה שבועות של ספירת העומר, “חג הקציר” (שמות כג, טז) כי זו עת קציר חטים, ו”יום הביכורים” (במדבר כח, כו) כי בו הקריבו בבית המקדש את מנחת שתי הלחם מביכורי קציר החטים ולאחר מכן הותר השימוש במקדש בתבואה החדשה שצמחה באותה שנה (מחוץ למקדש הותר השימוש בתבואה החדשה לאחר הקרבת מנחת העומר בט״ז בניסן). במשנה נקרא חג זה “עצרת” כי הוא חל לאחר שבעה שבועות, כדוגמת שמיני עצרת שחל לאחר היום השביעי של סוכות, ומשום שעוצרים בו מעשיית “מלאכת עבודה”, כמו שביעי של פסח החותם את חג הפסח, שנקרא אף הוא בתורה “עצרת” (דברים טז, ח). לפי אחד ההסברים, התורה משתמשת בשם “שמיני עצרת” משום שביום זה האדם מצווה לעצור את מלאכתו ותו לא, לעומת שבועות שיש בו מצוות שתי הלחם ומצוות הביכורים. לאחר החורבן בטלו שתי המצוות הללו וחג השבועות החל להתאפיין באי-עשיית מלאכה ולכן חז”ל מכנים גם אותו “עצרת”. לחג השבועות שם נוסף שמקורו בחז”ל – “זמן מתן תורה”, כי בו ניתנה התורה.

מתוך : הרב ד”ר שרון שלום: כותרת משנה: מסיני לאתיופיה עמ’ 183-184