In order to get your User name and Password
שרון שלום, (הקריה האקדמית אונו)
מפעם לפעם אני נשאל שאלה פשוטה לכאורה: האם יהודי אתיופיה ידעו שבית המקדש חרב? השאלה הזאת נשמעת היסטורית, אך בעיניי היא בעיקר שאלה על תודעה. כדי להשיב עליה די בשני סיפורים. הסיפור הראשון מופיע ביומנו של יוסף הלוי, שביקר אצל יהודי אתיופיה במאה התשע-עשרה. כאשר סיפר להם על מצבה של ירושלים, כתב:
“הודעתי להם כי העיר ההיא שהייתה בימי קדם כלילת יופי, עתה פנה והלך כבודה ויופיה, והיא עומדת חרבה ושוממה… כאשר שמעו את הדברים האלה התעצבו מאוד אל לבם ויבכו מרה… אחינו הרחוקים ההם האמינו כי עוד בית מקדשנו עומד ברוב פאר ותפארת”(מעבר לנהרי כוש)
הסיפור השני מתרחש זמן קצר לאחר “מבצע משה”. הקסים, מנהיגיה הרוחניים של קהילת ביתא ישראל, הגיעו לראשונה לירושלים העיר שעליה חלמו במשך דורות. לאחר יום שלם של ביקורים באתרים שונים הגיעו לרחבת הכותל. אחד מהם שאל את המדריך יעקב מן הסוכנות היהודית בשם: “איפה ירושלים?” המלווה השיב בתמיהה: “כל היום היינו בירושלים.” הקס הוסיף ושאל: “ואיפה בית המקדש?” המלווה הצביע לעבר הר הבית ואמר: “שם היה בית המקדש.” באותו רגע נפלו הקסים ארצה, הצמידו את פניהם לאבני הרחבה ופרצו בבכי מר”(מסיני לאתיופיה) לכאורה, שני הסיפורים מובילים למסקנה אחת: יהודי אתיופיה כלל לא ידעו שבית המקדש חרב.
לפני שנים שאלתי את הקס אלי וונדה מנטסנוט שליט”א לתאר את מנהגי חודש תמוז וחודש אב באתיופיה. היו מנהגי אבלות? האם שמעו על חורבן בית המקדש? לדבריו, באתיופיה נהגו לציין את צומא תמוז תשעה ימי צום, מא’ בתמוז ועד י’ בתמוז, לזכר כיבוש ירושלים בידי נבוכדנצר. צום זה זוהה עם “הצום הרביעי” הנזכר בספר זכריה. שאלתי אותו: “ומה היה מעמדו של שבעה עשר בתמוז?” הוא השיב: “אצלנו זה היה יום רגיל. ידענו שזהו תאריך מיוחד שנהגו לצום בו, אך לא ציינו אותו כיום בפני עצמו. כך היה במשך כל חודש תמוז עד ראש חודש אב.” גם ראש חודש אב נשא אופי שונה מן המקובל כיום. “ראש חודש,” סיפר הקס, “היה יום חג. בני המשפחה היו מתכנסים יחד, נמנעים ממלאכה ועורכים סעודות.” רק לאחר מכן החלה תקופת צומא אב שבעה עשר ימי צום, מא’ באב ועד ט באב. לפי מסורת אחת נקבע הצום בידי הנביא ישעיהו לכפר על חטאו של המלך מנשה, ולפי מסורת אחרת הוא נקבע לזכר הכוהנים שנטבחו לאחר חורבן הבית הראשון. הצום נמשך מן הזריחה ועד השקיעה, בלילה אכלו מעט רק כדי להשיב את כוחם. ובלילה נמנעו מאכילת בשר ומוצרי חלב. לדבריו, היו קהילות בעיקר אצל הזקנים והקסים שנהגו להאריך את האבלות ולצום במשך כל חודש אב. מסורת זו נקשרה גם לזכרם של אברהם, יצחק ויעקב, שעל פי המסורת נפטרו בחודש זה. שאלתי כיצד נהגו מי שלא יכלו לעמוד בתענית. הקס השיב: “בצום לא כולם שווים. מי שעבד בשדות או התקשה לצום היה רשאי לאכול לאחר חצות היום. לעומתו, המבוגרים והקסים שנשארו בכפר והתפללו כל היום צמו עד הערב. מי שיכול היה לצום, צם גם עבור מי שלא היה מסוגל.” כאשר שאלתי על תשעה באב עצמו, השיב: “בתשעה באב כולם הפסיקו לעבוד בשדות וצמו עד הערב. גם מי שהיה מתקשה השתדל לצום כל היום” לבסוף שאלתי אותו כיצד נראתה האווירה בימים אלו. הוא חייך וענה: “אנחנו לא היינו בדיכאון. מה שהניע אותנו לא היה העבר אלא העתיד. לא התמקדנו בחורבן בית המקדש, אלא בירושלים של זהב ובבית המקדש שנרד אליו.” דווקא משום כך מתעוררת השאלה: כיצד ניתן לקיים ימי צום ואבל, ובו בזמן לחיות מתוך תודעה שהמבט העיקרי שלה מופנה אל הגאולה ולא אל החורבן? כיצד מחזיקים יחד את זיכרון השבר ואת התקווה לבניין? נדמה שהתשובה אינה היסטורית אלא תודעתית. קשה להניח שקהילה ששמרה על זיכרון החורבן, צמה, התפללה לשיבת ציון וכיספה לירושלים לא ידעה שבית המקדש חרב. השאלה האמיתית אינה מה ידעו יהודי אתיופיה על החורבן, אלא איזה מקום תפס החורבן בתודעתם. לא תודעה המכחישה את החורבן, אלא תודעה המסרבת להפוך אותו למרכז הזהות. אפשר לזכור את השבר, להתאבל עליו ואף לצום לזכרו ובכל זאת לכוון את המבט אל העתיד. לפי זה מתברר שיהדות אתיופיה עיצבה יחס ייחודי לחורבן ירושלים ובית המקדש. החורבן לא היה מרכז תודעתה; במרכז עמדו הכיסופים, התקווה והחלום על גאולה ועל ירושלים. ירושלים נתפסה כעיר הקודש, עיר של זהב, מקום שבו שורה השכינה, ובדמיון העממי אף תוארה כעיר שמהברזים בה זורם חלב ביטוי לעולם של שפע, קדושה, שלום ואהבת האדם. מתוך תודעה זו שמרו יהודי אתיופיה על ימי צום ואבל לזכר חורבן ירושלים ובית המקדש, התפללו לשיבת ציון וכיספו לירושלים במשך דורות. אולם הצום לא נועד להנציח את השבר בלבד, אלא לשמר את התקווה; האבלות לא הייתה שקיעה בעבר אלא הכנה לעתיד. החורבן נשמר בזיכרון, אך הגאולה היא שעיצבה את התודעה. משום כך, כאשר שמעו את תיאורו של יוסף הלוי, לא נשבר רק חלום גיאוגרפי; נשברה תמונת העולם הרוחנית שנשאו בליבם במשך דורות.
כאן, נדמה לי, טמון ההבדל בין תודעת חורבן לתודעת גאולה.
תודעת החורבן איננה רק זיכרון של אסון היסטורי; היא דרך להתבונן במציאות. כאשר חברה חיה מתוך פחד, היא מבקשת ודאות מוחלטת. היא נאחזת בכללים, בהגדרות חדות ובחלוקות ברורות. העולם מתחלק ל”אנחנו” ו”הם”, ל”צודקים” ו”אשמים”. התפישה הממלכתית נפגמת ובמקומה בונים תפישה מגזרית צרה. במקום שהכללים יאירו את החיים, הם מתחילים להחליף אותם, ובמקום לפרש את המציאות האדם כופה עליה אידיאולוגיה.
לעומתה, תודעת הגאולה אינה מבטלת את הכללים, אלא מחזירה אותם אל ייעודם – להיות תורת חיים. היא מבקשת לראות את האדם לפני ההגדרה, את המציאות לפני האידיאולוגיה ואת האחריות לפני ההאשמה. משום כך היא אינה שואלת תחילה “מי אשם?”, אלא “מה מוטל עליי לעשות?”. המעבר מתודעת חורבן לתודעת גאולה הוא, בראש ובראשונה, מעבר משיח של האשמה לשיח של אחריות. בהקשר זה מאירים דבריו של פרופ’ אבי שגיא, שהזהיר מפני מצב שבו ההלכה מתנתקת מן החיים הממשיים ומאבדת את מחויבותה לבני האדם:
“מדינת ישראל גרמה לסירוס ההלכה בכך שהפקירה אותה בידי הרבנים (…) מדינת ישראל שחררה את ההלכה מפני הצורך להתמודד עם המציאות, ובמקביל אנשי ההלכה השתחררו ממחויבותם לבני אדם, ובנו דמות של יהודי מדומיין, שלא קשור ליהודי הממשי. ישראל נכשלה בלהיות מדינת העם היהודי. היא נעשית יותר ויותר מדינתו של עם יהודי מסוים אחד היושב בציון. העובדה שחברי כנסת מסוגלים לומר על הרפורמים שהם אינם יהודים, בזמן שרוב היהודים בארה”ב הם רפורמים משמעה שהם יוצרים עם חדש. בדור הבא כבר העם היהודי לא יהיה אותו עם”(עיתון הארץ)
אין זו ביקורת על ההלכה עצמה, אלא על האפשרות שכל מערכת רעיונית גם דתית תחדל לפגוש את החיים. כאשר היהדות חדלה לפגוש את האדם הממשי, היא עלולה ליצור “יהודי מדומיין”. כדי להבין את דבריו של אבי שגיא, יש להבין את עולמו הפילוסופי והתורני. הוא ראה ביהדות בראש ובראשונה תורת חיים, כזו שפוגשת את האדם באשר הוא אדם, ומתוך כך ביקש לעצב יהדות הומניסטית, שוויונית ופתוחה לדיאלוג. הוא נאבק בכל ביטוי של כפייה דתית, של לאומנות או של פגיעה באדם בשם ההלכה, משום שהאמין כי תורה המתנתקת מן האדם חדלה להיות תורת חיים. מתוך אותה תפיסה כאב את הפגיעה הקשה שחוו יהודי אתיופיה מצד הממסד הדתי בישראל, ולא הסתפק בביקורת אלא ביקש להיות שותף לתיקון. במובן זה היה אבי בעיניי איש של תודעת גאולה ולא של תודעת חורבן. הוא לא ביקש לבנות זהות באמצעות שלילת האחר, אלא להרחיב את גבולותיה של היהדות, להשיב לה את פני האדם ולהעמיד במרכזה את כבוד האדם, האמת והאהבה.
את הידיעה על מותו הפתאומי קיבלתי בתדהמה. קשה היה להאמין שקולו, שליווה אותי במשך שנים, נדמם באחת. הדברים הללו נכתבים לזכרו, מתוך תודה עמוקה על האדם שהיה ועל הדרך שהנחיל לי ולרבים אחרים.
אחת מסכנותיה של תודעת החורבן: הוא הניסיון להגן על הזהות באמצעות גבולות נוקשים, עד שהזהות עצמה מתנתקת מן האדם ומהמציאות. תודעת הגאולה מציעה דרך אחרת. היא אינה מוותרת על המסורת, אלא מחזירה אותה אל החיים. היא מבינה שהברית שבין הקב”ה לישראל מתקיימת בתוך המציאות ולא מחוצה לה. נדמה שזו גם אחת המתנות הגדולות של מסורת יהודי אתיופיה. היא שמרה על נאמנות עמוקה להלכה ולמסורת, אך לא ניתקה אותן מן הקהילה ומן החיים. הברית לא הייתה רק מערכת של חובות, אלא קשר של אמון, נאמנות ואחריות הדדית.
משום כך תודעת הגאולה אינה מבקשת מן האדם לחפש מי אשם במצבו, אלא מזמינה אותו לשאול: מהי אחריותי? התיקון מתחיל בי. נדמה שדווקא את המסר הזה זקוקה החברה הישראלית לשמוע כיום. אנו חיים יחד יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ימין ושמאל, ותיקים ועולים אך יותר ויותר משתלט על המרחב הציבורי שיח של האשמה. כל צד משוכנע שהאחר הוא מקור הבעיה, וכל מחלוקת הופכת לחלוקה בין “טובים” ל”רעים”. שיח כזה אינו יוצר אחריות; הוא משחרר ממנה.
גם הדמוקרטיה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן באמצעות חוקים בלבד. חוק יכול להסדיר יחסים בין בני אדם, אך אינו יכול ליצור אמון. חברה דמוקרטית זקוקה לברית אזרחית לתחושת אחריות משותפת, לריסון עצמי ולהכרה בכך שגם מי שחושב אחרת ממני הוא שותף לגורלי. אולי משום כך השאלה הגדולה של תשעה באב אינה רק כיצד חרב הבית, אלא כיצד בונים אותו מחדש. הדרך אל הבניין אינה מתחילה בשאלה מי אשם, אלא בשאלה קשה הרבה יותר: מהי אחריותי?
לסכום השאלה האמיתית אינה מה ידעו יהודי אתיופיה על החורבן, אלא איזה מקום תפס החורבן בתודעתם. “נדמה כי עולמה הרוחני של יהדות אתיופיה עוצב בעיקר מתוך התודעה המקראית של גלות וגאולה, ופחות מתוך תודעת החורבן שעיצבו חז”ל לאחר חורבן הבית השני”.
לפני זמן מה פנה אליי זוג צעיר, רגע לפני חתונתו, וביקש בקשה לא שגרתית: שלא לשבור כוס תחת החופה. הם ביקשו לפתוח את חייהם המשותפים בסמל של בניין ולא של שבירה. בקשתם החזירה אותי אל הכפר שבו גדלתי באתיופיה, שם לא נהגו לשבור כוס בחופה, ושבירת כלי בכוונה נחשבה למעשה שאין בו ברכה. ובינינו, למי בכלל היו כוסות מיותרות לשבור? כיבדתי את בקשתם. עטפתי את הכוס בנייר כסף ואמרתי להם: “היום קיבלתם מתנה יקרה אהבה. היא נפלאה, אך היא גם שברירית. שמרו עליה”. אולי זהו גם המסר של תשעה באב. איננו נקראים להתעלם מן השברים, אלא לסרב להפוך אותם לזהותנו. איננו נדרשים לשכוח את החורבן, אלא לשאול כיצד בונים מתוכו עתיד. מדינת ישראל היא המתנה היקרה ביותר שקיבל העם היהודי בדורות האחרונים. היא יקרה, והיא גם שברירית. אם נמשיך להזדקק לחורבנו של האחר כדי להצדיק את עצמנו, גם היא עלולה להישבר.
תודעת הגאולה מתחילה ברגע שבו האדם מסוגל לחלום על עתיד טוב יותר מבלי להזדקק לחורבנו של האחר. היא מחליפה את תרבות ההאשמה בתרבות של אחריות, את הפחד באמון ואת ההתבצרות בברית. רק כך אפשר להפוך את זיכרון החורבן לראשיתו של בניין חדש. האם הגאולה שלי יכולה להכיל גם את מי שחושב אחרת ממני? אם התשובה שלילית, אולי עדיין לא יצאנו מתודעת החורבן. תודעת הגאולה אינה מבטיחה עולם ללא מחלוקות, אלא עולם שבו המחלוקת אינה הופכת את האחר לאויב. היא מחליפה את תרבות ההאשמה בתרבות של אחריות, את הפחד באמון ואת ההתבצרות בברית. חוסנה של חברה אינו נמדד ביכולתה להצביע על אשמים, אלא ביכולתם של אזרחיה לשאת באחריות ולבנות יחד עתיד משותף.
