In order to get your User name and Password
גיל חובת הצום
על פי ההלכה הנוהגת היום ברוב קהילות ישראל גיל 13 הוא בדרך כלל הגיל המחייב במצוות; חגיגת בר המצווה מסמלת קבלת עול תורה ומצוות. יסוד הדבר במשנה, מסכת אבות פרק ה משנה כא: ‘בן שלש עשרה למצות’. כידוע, משנה זו היא תוספת מאוחרת למסכת אבות ואינה מיסוד המשנה. כותב על כך גילת בספרו פרקים בהשתלשלות ההלכה, עמ’ 19: ‘משנה זו במסכת אבות היא תוספת מאוחרת ואיננה חלק אינטגראלי ממסכת אבות המקורית. עמדו על כך המאירי, בעל מחזור ויטרי, בעל תוספות יום טוב, בעל מלאכת שלמה ועוד’. ואכן המשנה שלפניה מסתיימת במילים: ‘יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך’, שהן מטבע לשון נפוץ לסיום. עיון במקורות תנאיים מלמד שלא היה גיל אחיד בו מתחייב הקטן בשמירת מצוות. מגוון מקורות מלמדים על חובת קיום מצוות שונות בגילים שונים. לגבי חובת ישיבה בסוכה כתוב בספרא אמור פרשה יב, יז: ‘כל האזרח – לרבות את הקטנים’. זו כנראה גם שיטתו של שמאי שהתאמץ לזכות את נכדו, שזה עתה נולד, בקיום מצוות ישיבה בסוכה. משנה מסכת סוכה פרק ב משנה ח: ‘מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה (הסיט קורות מהגג) וסיכך על גבי המטה בשביל קטן’. שמאי הזקן מתאמץ לזכות את נכדו במצוות ישיבה בסוכה. לשם כך הוא יוצר חלל בגג שמעל מיטת התינוק, ומניח סכך מעל המיטה. וודאי שאין דין חינוך בתינוק בן יומו. שמאי מייצג שיטה, שמחייבת קטן בשמירת מצוות בהתאם ליכולותיו. שיטה זו מנוסחת בבהירות רבה בדברי הברייתא. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מב עמוד א:
תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע.
כלומר, אין גיל אחיד לשמירת המצוות. גיל החיוב נקבע בהתאם ליכולת הקיום של הילד. דברים מפורשים בעניין גיל חובת הצום ביום כיפור מופיעים בתוספתא מסכת יומא פרק ד הלכה ב:
תינוקות סמוך לפרקן מחנכין אותן בפני שנה ובפני שתים בשביל שיהו רגילין במצות. ר’ עקיבא היה מפטיר בבית המדרש בשביל תינוקות שיאכילום אבותיהם. מעשה בשמיי הזקן שלא רצה להאכיל את בנו וגזרו עליו והאכילוהו בידו.
בתוספתא מתועד הנוהג הרגיל, המתקיים עד היום, להרגיל הקטנים בצום, כשנה או שנתיים קודם שהגיעו לפרקן – גיל חובת הצום. כנראה שהיו קטנים שביקשו לצום בגיל מוקדם יותר, בדיוק כפי שכיום מתחרים ילדים ביניהם מי יצום יותר שעות. צום בגיל צעיר מידי עלול לגרום נזק. ולכן מקפיד רבי עקיבא לשלוח את האבות לביתם ביום כיפור, כדי שידאגו להאכיל את הקטנים. הגדיל לעשות שמאי, שלא רצה להאכיל את בנו הקטן ביום כיפור עד שגזרו עליו חכמים והאכילוהו. בדומה לכך מוצאים אנו בתלמוד הירושלמי מסכת יומא ו ד, מג ע”ד, מהדורת האקדמיה, עמ’ 591: ‘רבי אחא כד מפני מוספא הוה אמר קומיהון, אחינן, מאן דאית ליה מיינוק ייזיל בגיניה (=רבי אחא כאשר הסתיימה תפילת מוסף אמר בפניהם, אחינו, מי שיש לו תינוק ילך בגללו). הציבור עומד בתפילת יום הכיפורים. לאחר תפילת מוסף קם רב אחא ומכריז: ‘כל מי שיש לו תינוק בביתו ילך לביתו וידאג להאכילו’. הכרזה זו משקפת מציאות, שבה, כנראה, היו שדרשו מתינוקות-ילדים קטנים, לצום ביום כיפור. קריאתו של רב אחא נועדה למנוע צום מלא מילדים קטנים.
הרי בפנינו תמונה שוקקת חיים, של גישות שונות ביחס לחובת קטן בצום יום כיפור. כבמקומות רבים, מנהגה של ביתא ישראל נוטה לחומרא, צמוד לשמאי ולמסורת ארץ ישראל; ילד מגיל שבע חייב לצום ביום כיפור.
(‘חג ומועד בביתא ישראל, מאת יוסי זיו, 148-150)
