מעשה בבעל מקנה, השוכר רועה לעדרו ומשלחו בתום תקופת שכירותו מבלי לשלם לו שכרו. לאחר זמן יוצא בעל המקנה לדרך, לרגל עסקיו. בשעה החמה הוא רואה שקמה בצד הדרך וסר אליה לנוח בצלה. כשהוא קם ממנוחתו להמשיך דרכו, שוכח הוא את צרור הכסף תחת האילן. אך הלך בעל המקנה, והנה עובר במקום הרועה שיצא ממנו בידיים ריקות. הוא רואה צרור כסף ללא בעלים תחת העץ, זוכה בו מן ההפקר והולך לעבודתו אצל בעל הבית החדש, שאת עדרו הוא שומר. אחרי כן עובר באותו הדרך הלך עני ובראותו את השקמה, הוא משתטח לנוח בצילה. בינתיים הרגיש בעל הצרור באבידתו, נזכר שהניח את הכסף על ידו כשנח תחת העץ, וחוזר למקום. הוא שואל את העני, אם מצא צרור כסף, כשעונה העני בשלילה, הוא מאשים אותו בגניבה. הוא דורש בתוקף את כספו והורג לבסוף את העני הטוען כי לא ראהו ולא לקחו.
בענפי השקמה היה תלוי נזיר, איש קדוש שנהג להתייסר בדרך זו. ראה את הכל והשתאה. כאשר הסתלק הרוצח, צעק הנזיר אל הא-לוהים ואמר: "ריבונו של עולם למה עשית זאת? את כספו של האיש ההוא לקח מישהו אחר והאביון לא בא אלא לנוח בצל השקמה. למה זה נהרג?" ענהו א-לוהים ואמר: "אל תדון, כי אינך יודע את הכל. ואילו לפני – הכל גלוי וידוע. רועה העדר שלקח את הכסף בצדק לקחו, כי האיש ששכח את צרור הכסף תחת העץ העביד אותו זמן רב ושילחו לבסוף מבלי לשלם לו שכרו. אני ראיתי את העוול שנעשה לו, ושמעתי את זעקתו. מה שאדוניו לא נתן לו מרצונו הטוב קיבל עתה מידי שלא ברצון אדוניו. […] אשר לאביון שנהרג, דע לך כי בצדק נהרג. בשעה שהורגו היה עדיין בבטן אמו, רצח אבי האביון את אביו ועתה דרשתיו מיד בן הרוצח את הדם ששפך אביו".

מקור: פייטלוביץ תשכ"ו