צומות החורבן

היום העשירי היה יום של שמחה (צֶ’רֶקַה אַסֶרְת = עשירי ללבנה).
במסורת חז”ל, צום תמוז חל ביז’ לחודש, והימים שבין י”ז בתמוז ותשעה באב,
בקהילות ישראל קיימים מנהגי אבלות שונים בימים אלו, כגון איסור נישואין, איסור גילוח ותספורת, מניעת ריקודים ומחולות

להשוואה בין מסורת חז”ל למסורת הקהילה ראו כאן

הצום בעשרת הימים הראשונים של חודש אב נחשב חָמוּר יותר, ונשמר בהקפדה יתירה על ידי רוב בני העדה. צמו מזריחה עד שקיעה ואף בשעות הערב נמנעו מאכילת בשר, ביצים ומוצרי חלב. בימים אלו לא התקיימו חתונות. הצום בשבעת הימים הנותרים נשמר בעיקר על ידי זקני העדה וחכמיה ובפחות הקפדה. היו שלא הקפידו לצום עד השקיעה והיו שלא נמנעו מאכילת בשר, ביצים ומוצרי חלב בשעות הערב.

להרחבה אודות מקורות צום אב עד ליום ה17 לחודש ראו כאן

הכוונה לשבת הרביעית של החודש החמישי, כלומר השבת האחרונה של חודש אב. זוהי שבת מיוחדת במינה. שבת זו מסוגלת במיוחד לחן ולחסד, לסליחה ולמחילה. אדם שנודה על ידי כוהני העדה כתגובה על חטאיו ראוי לו שיבקש מחילה בשבת זו. יש בכוחה של שבת זו לשחרר את האדם מחטאיו יותר מאשר בשאר הימים. אשר על כן ראוי להרבות בתפילות ובמעשים טובים בשבת זו כדי לזכות בסליחה ובמחילה. (לתיעוד ייחוד שבת זו ראו כאן)

בנוסף לכך, שבת זו חלה כמעט תמיד ב’שבת השביעית’ השלישית מראשית השנה, כלומר בשבת ה-21 מראש חודש ניסן. ביתא ישראל ספרו מחזורים של שבע שבתות לאורך השנה שכל שבת שביעית צוינה באופן מיוחד. (לסוגיית ספירת מחזורי שבע שבתות, ראו כאן). מתוך שבתות אלו היו שבתות בעלי חשיבות רבה יותר. כזו היא השבת הרביעית של החודש החמישי, זְבֶּרָבּוּ סֶנְבֶת. שבת זו חותמת את מעגל הצומות שנהגו בביתא ישראל לזכר החורבן. לאחר ימי צום כֹּה רבים הנפש כמהה לשמחה שיש בה מחילה ושחרור מעוונות. שבת זו נחוגה ברוב עם, בתפילות מיוחדות במֶסְגִיד ובסעודות שבת דשנות. (לסוגיית שבת ראו כאן)