את ציווי התורה לספור "ממחרת השבת" שבעה שבועות, פירשה מסורת ביתא ישראל למחרת השבוע של חג הפסח .שבת במובן שבוע- כפשט המושג שבת שמשמעו שבע (בדומה ל"שבת הארץ" שהיא שבע שנים ) . זאת בשונה מחז"ל שפירשו את הפסוק ממחרת חג פסח (הראשון) ובשונה מהכתות השונות שפירשו אותו כיום א' בשבוע.
לפיכך ממחרת תום שבוע הפסח , בכב' ניסן , התחילו ביתא ישראל לספור שבעה שבועות –עד יא' בסיוון . (למחרתו, ביום החמישים , י״ב בסיוון, חל חג 'סַאנֵה מַאְרֶר' חג השבועות המקראי , שבמרכזו מתן תורה) .
בגלל היפוכי העונות מאידך ספירה נוספת נערכה ממחרת שבוע חג הסוכות לקראת חג בֶעַַל מארר' המעמיד במרכזו את חגיגת קציר והביכורים.
ספירת שבעה שבועות מחג לחג ומשבת לשבת הייתה עניין נפוץ בביתא ישראל.
מוטיב המבוסס על ספירת שבעיות במגוון מצוות התורה כגון: השבת ביום השביעי, ספירת השבועות לעומר , החודש השביעי (תשרי) ,השמיטה בשנה השביעית , היובל בשנה שלאחר שבע השמיטות. מוטיב זה זכה לפיתוח משמעותי בספר היובלים ראו כאן
במסורת העדה ספירות של שבעה שבועות היו נהוגות גם בין יום הכיפורים לחג הסיגד ( כ״ט בחשוון ) . זאת בנוסף לספירת מחזורים של שבע שבתות לאורך השנה כולה . כשכל שבת שביעית צוינה בחגיגיות מיוחדת, תפילות וקדושה יתרה.