תמצית: 
התורה מצווה על ספירת שבעה שבועות פעם אחת בשנה – בין פסח לעצרת.

אולם, בתקופת בית שני היו שספרו מחזורים של שבעה שבועות במשך השנה כולה. 

מגילת המקדש מתארת ארבעה מועדים רצופים שמפרידה ביניהם ספירת שבעה שבועות: הנפת העומר, ביכורי החיטים, ביכורי היין וביכורי השמן. 

פילון האלכסנדרוני מתאר כת יהודית שחבריה קוראים לעצמם תרפויטים (ביוונית: 'מרפאים' או 'משרתי אל').

הכת מורכבת מגברים ונשים הנוטשים לעת זקנתם את כל רכושם ומקדישים את חייהם לעיון פילוסופי, לימוד, כתיבה ותפילה.

התרפויטים קידשו בכל פעם את יום החמישים וערכו לכבודו סעודת ערב וליל שימורים, שכלל מזמורי הודיה ושירי מחול עד אור הבוקר. חג החמישים של התרפויטים היה נחוג החל ממוצאי השבת השביעית ועד בוקר יום ראשון 'מתאספים הללו אחת לשבעה שבועות, מתוך הוקרה לא רק למספר שבע הפשוט, אלא גם לחזקתו …מתפללים לאלוהים שתיטב חגיגתם בעיניו ותתנהל כרצונו'.

נמצאנו למדים, שלמנהג ביתא ישראל, לציין כל שבת שביעית במהלך השנה,

שורשים עמוקים במסורות קדומות שנהגו בישראל.
האם ספירת העומר בביתא ישראל חופפת לספירת שבע השבתות (לנגתא סנבת) של ימות השנה?