לקבלת שם משתמש וסיסמא
טומאה: באתיופיה נהגו להימנע מכל מאכל חשוף שעבר עליו הלילה. מחשש לרוחות טומאה.
רוח הרעה שחששו אליה הקדמונים, חז"ל וחכמי ביתא ישראל אינו מיסטיקה אלא ביטוי ריאלי לחשש מחיידקים המעברים מחלות ומגפות בצורה בלתי נראית (הרב יואל)
נראה שההלכה הקדומה אסרה מים מגולים. חז"ל אסרו מים מגולים בין ביום ובין בלילה וביתא ישראל רק מהלילה. הנימוק השתנה לאורך הדורות אך משותף לכולם מימד של זהירות מסכנה.
היחס לחשש ממים מגולים משתנה לפי טבע הסכנה מדור לדור ומקום למקום, אך הגר"א הוסיף טעם מתורת הסוד לנושא התקף בכל מקום או זמן (הרב שמשון לוינגר)
השאלה: מהו הנימוק להימנע משתיית מים מגולים?
תמצית:
האיסור על שתיית מים, חלב או יין שהיו מגולים ולא מכוסים מופיע במשנה תרומות פרק ח.
יין של תרומה שנתגלה, ישפך.
ואין צריך לומר של חולין.
שלושה משקין אסורין משום גילוי: המים, והיין, והחלב.
ושאר כל המשקין, מותרין.
כמה ישהו ויהיו אסורין, כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה.
יתכן שהוא נרמז כבר בדברי יוספוס פלביוס "נגד אפיון", כאיסור המקובל על היהודים.
האם בעדת ביתא ישראל מכירים את המנהג/האיסור הזה, ואם כן – איך נהוג לנמק אותו?