תהליך העיור התרחש בעיקר בארץ וכלל מעבר למסורת חז”ל ולא שיוני / התאמה של מסורת העדה.
בתודעת הקייסים מעולם לא שינו ביתא ישראל את מסורתם, כל שינוי נתפס רק כאילוץ זמני של דיעבד.
הקייסים ידעו להנהיג ולפסוק הלכה בהתאם למציאות החיים כדרכה של תורה שבעל פה הנדרשת לפסוק הלכה לחיים משתנים. חיי הקהילה עברו תהפכו בנסיבות היסטוריות, כגון רדיפות ה”קפו כאן” באתיופיה. במיוחד השפיו העלייה לישראל והמפגש עם מסורת חז”ל והתרבות הישראלית. אלו השפיעו רבות על אופן שמירת מסורת הקהילה.
תמצית:
כפרי ביתא ישראל היוו תנאי הכרחי לקיום מסורת העדה על שלל רבדיה.
מצוות ההרחקה מן הגוי, מגורים נפרדים לאישה הנידה, רחיצה תכופה בנהר, והובלה בלעדית של חיי הדת על ידי הקייס הפכו את החיים בכפר לדבר בלתי נפרד מקיום המצוות.
אמנם העלייה לישראל השפיע רבות על מסורת הקהילה, אך בקהילות רבות תהליכי מעבר מהכפר לעיר התחילו לפחות כמה שנים לפני העלייה לישראל.
יש אף המעידים על שינויים במסורת הקהילה כבר בהכנה לעלייה באדיס אבבה כנראה בהשפעת השליחים הישראליים ומסורת חז”ל.
האם ביתא ישראל סיגלו שינויים למסורתם במעבר מהכפר לעיר?
האם נוצרה מסורת הלכתית להתמודדות עם שאלות קיום המצוות במצב העירוני?
בסוגיה זו ננסה להעמיק בכללי ההתפתחות והשימור של מסורת קהילת ביתא ישראל