לפי מסורת העדה אישה נידה ישבה מחוץ מכפר בבית מיוחד שבעה ימים כימי נידתה ואחר שטהרה ותטבלה חזרה לביתה. גם היולדת התרחקה מביתה 40 יום לזכר ו80 יום לנקבה ע"פ הכתוב בתורה: ב"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא. ג וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. ד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. ה וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה" (ויקרא יב)

מדוע מבדילה התורה בין לידת הזכר לנקבה, הבדלה ההופכת במסורת העדה מהבדל טקסטואלי למציאות חיים ממשית ושהייה ארוכת טווח מחוץ לבית? 

חשוב לציין ש'ביתא ישראל' התייחסו לכפריהם כמחנה שכינה, והקפידו גם בבית על כל דיני הטהרה כבמקדש. לכן טומאת היולדת ל80 יום לא השאירה ברירה אלא לייחד לנשים בית נפרד לתקופה זו.

הדיון שלפנכם עוסק בטעם המצווה המפורשת בספר ויקרא, המחלק בין טומאת לידת זכר לנקבה.

פרשנים רבים לאורך הדעות נתנו טעמים ונימוקים שונים להבדל זה. חכמים רבים ראו בו הבדל מהותי בין האיש לאישה הגורם לטומאה חמורה יותר בלידת נקבה. אך יש שראו בכך הבדלים טכניים בלבד.