In order to get your User name and Password
עמדת הקייסים הינה לטבול בנהר או בים. חלק מן הנשים הולכות לים אך רבים מהנשים הבוגרות מסתפקות במקלחת מכורח המציאות ומהסלידה מהמקווה בגלל הגיור לחומרא. הדור הצעיר נוטה ללכת למקווה כהלכה הנהוגה בארץ.
לצערנו בארץ מקווה נתפס כשלילי בעקבות תהליכי גיור מזעזעים, ובהעדר נהרות נשים רבות מתקלחות רק במקלחת. (רפאל אלמו)
בישראל הקייסים מבינים שיש לקבל את מנהג חז”ל למרות הקושי בשיש בדבר, ומורים ללכת למקווה (יוסי זיו)
במקום להמשיך את ריב הכואב עם הרבנות בשל קונוטציית הגיור השלילי של המקווה, מומלץ להתמיד ולהסביר על כשרות המקווה בעזרת הפסוק “אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור”.
בארץ נושא טהרה מטומאה הולך ונעלם מן הקהילה ואולי לא יחזור. מאידך לטבילת היתר אישה לבעלה הולכת ומתחזקת הטבילה במקוואות בעיקר בדור הצעיר. לכן חשוב ללמד ולדון על הנושא בקרב הקהילה.
בימי בית ראשון בארץ ישראל לא טבלו בנהרות. מעיין, גב, או בור בטבע הם המקור למנהג בניית מקווה הבנוי בכפרים, שרווח בימי הבית השני.
סיבה נוספת להסתייגות מהמקווה הינו נוכחות הבלנית שלא נהגה בכפרי הקהילה. (רפאל אלמו)
ההקפדה על טהרה הייתה מאושיות היסוד של ביתא ישראל. כל כפרי העדה נבנו סמוך למקור מים זורמים (נחלים/נהרות) ורק בהם טבלו לטהרה. בני העדה לא הכירו כלל טבילה במקווה מלאכותי. באזור מגוריהם באתיופיה לא היה ים. טמא/טמאה שלא טבלו לא יכלו להיכנס אל הכפר ובוודאי לא לבתיהם.
לאחר עליית הקהילה לישראל, נשות העדה הבוגרות (לעומת הצעירות שנולדו בישראל) עדיין נוהגות לפי הוראות הקיסיים. אך להם הסתייגות משמעותית מטבילה במקוואות מסיבות שונות, המעלה את השאלה כיצד נוהגות בישראל נשות הקהילה ביחס לטבילה לאחר ימי הנידה?