מבוא לחנוכה  

יחס חז"ל לחג החנוכה מורכב. מצד אחד קבעו חג בן שמונה ימים, החג הארוך ביותר בלוח השנה היהודי, ואמירת הלל שלם כל ימי החג. ומאידך, לחג זה מצווה אחת בלבד המסתכמת בפרק זמן קצר – 'משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק'. השוואה לפורים ממחישה את דלילות העשייה הדתית בחנוכה. בעוד שבפורים אנו אצים רצים ממצווה למצווה: קריאת מגילה בערב ובבוקר, משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים; בחנוכה, הדלקה אחת ביום, פוטרת את כל בני הבית מכל מצוות החג. כולם לובשים בגדי חול ומשכימים לעבודתם, מלבד מורים ותלמידיהם שנתונים לגחמותיו של שר חינוך זה או אחר, 'בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר'. מבט לארון הספרים היהודי מעצים את תחושת ההתעלמות החזלי"ת מחג החנוכה. כל חגי ישראל ומועדיו זכו למסכת בתלמוד; ראש השנה, יום כיפור (יומא), סוכות (סוכה), פורים (מגילה), פסח (פסחים), שבועות (ביכורים), תשעה באב (תענית). אין בתלמוד מסכת חנוכה. סיפור החג והלכותיו שובצו בפרק שני של מסכת שבת, כנספח לדין הדלקת נר שבת. 

מדוע לא זכה חג החנוכה לשפע של מצוות ולמסכת בפני עצמה?

מדוע העדה שדווקא הכירה את ספר המכבים וסיפור החנוכה לא הדליקו נרות? 

עיון מעמיק בספרי המקבים מבהיר: 

את הסתייגותם של חז"ל מהנהגת החשמונאים,

את הזיקה להלכה האתיופית,

ואולי גם פותח פתח לתיארוך יציאת העדה לגלות.