In order to get your User name and Password
כיצד להתייחס כיום בארץ ישראל ללחם האינג’רה של הקהילה מבחינת איסור קטניות של חז”ל?
לחץ כאן לעמוד הסוגיה.
בשעות המוקדמות של יום הארבעה-עשר בחודש נהגו לצאת כל בני הקהילה ולטבול בנהר הקרוב לכפר. מיד לאחר הטבילה היו חוזרים לכפר ולובשים את בגדי חג הפסח. האמהות נהגו ללבוש את בגדי החג רק לאחר שסיימו את אפיית המצות (קיטה). אפיית המצות נעשתה בזריזות רבה. חלק מהאנשים, בעיקר ה”שמגלוץ'” או הכהנים, נהגו לצום ביום הארבעה-עשר. בערב נאספו כולם בחצר בית הכנסת, כאיש אחד בלב אחד, בהרגשה שתכף עומד לקרות כאן משהו מיוחד. ה”כהין” ניגש אל אותו כבש או עז שהוכן עוד מעשרה בחודש ושוחטו. לאחר מכן הוא מוליכו אל מזבח אבנים שהיה מוקם בחצר בית הכנסת (מסגיד), שם למעשה הוקרב קורבן הפסח. מיד בגמר הכנת בשר הזבח צלי אש, הכהנים פצחו בתפילה ובזמרה. היה זה מעמד מרגש ומרומם. לאחר מכן חילקו לכל משפחה חתיכת בשר יחד עם ה”קיטה” שהוכנה מראש. בשעת אכילת הקורבן שרר שקט מוחלט. הזקנים (שמגלה) נהגו להחזיק מקל ביד, לחגור חגורות ולשים מעין שק על גבם, וכך היו אוכלים. לאחר מכן הרבנים (הכהנים) נשאו תפילה מיוחדת. בסיום התפילה קרא אחד מהם בתורה קטע המדבר על יציאת מצרים, ורב נוסף תרגם זאת לאמהרית או לתיגרית, וכולם האזינו בעיניים נוצצות, כאילו מוציא היה יהלומים דרך פיו. לאחר סיום האכילה והתפילות, הנותר מהקורבן נאסף ונשרף. חלק מן האנשים הלכו לביתם וחלק נשארו למשך כל הלילה בבית הכנסת לשמוע עוד ועוד סיפורים מפי הכהנים על יציאת מצרים. למחרת, היום הראשון של פסח, היה יום חג שאסורה בו המלאכה בכפרים. מלאכות בסיסיות כגון הכנת אוכל ועבודות קטנות בתוך הכפר לא נאסרו. במהלך ימי החג הקפידו מאוד בכל הקשור לחמץ, והעבודה היתה מותרת בכל מקום, אך לא בכמויות מסחריות.
