In order to get your User name and Password
דבר זה משתקף אף בסיפורי מקרא רבים המתייחסים לנדר כדבר שבלתי ניתן להשיבו או לשנותו.
הדבר מתבטא הן בפרשת נדרי האישה (ספר במדבר פרק ל), והן בסיפורי תנ”ך בהם נמצא פתרון יצירתי כיצד לא לקיים את הנדר כלל או לפחות באופן חלקי.
בעיני הקראים התורה התירה להפר נדר רק בהקשר ספציפי בין הבעל לאישה ולא אפשרה לגורם אנושי אחר (כחז”ל) להרחיב היתר זה. (חכם קראי)
היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, הינה להפוך תורת נצח לתורת חיים, זו אינה חולשה אלא סמכות. התורה עצמה פותחת פתח להפר נדרים במקרים מסוימים. חז”ל הגדירו לפרטי פרטים את המצבים השונים ואפשרויות ההפרה. כל המסורות שבעל פה והפעילות הענפה של חז”ל לא היו מוכָּרים לביתא ישראל. לכן הם בדרך כלל נמנעו מהיתרים של בדיעבד, שעת הדחק, צער גדול, גוי של שבת ושאר מצבי ביניים שספרות חז”ל מלאה בהם.
התורה התירה הפרת נדרים ע”י האב/בעל של אשה. אכן בתנ”ך אין אפשרות להתיר נדרים שנדרו בטעות, והעניין התפתח רק בתורה שבעל פה, מתוך עומק הבנת התורה. כתורת חיים.
תמצית:
האם ואיך נהגו בעניין התרת/הפרת נדרים ושבועות בביתא ישראל?
נראה שמסורת העדה ביחס לנדרים הייתה מחמירה כתמיד, ולא כללה אפשרות של התרת הנדר.
לעומת זאת התורה מתירה בפירוש הפרת נדר אישה על ידי בעלה או אביה כדברי הכתוב:
“וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה’ וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ. וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם.
וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם…
וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וה’ יִסְלַח לָהּ.”
חכמים למדו שלא רק לאב או לבעל מותר להפר את נדר האישה ביום שומעו אלא כל חכם מומחה ראשי להתיר נדר כל אדם בדיעבד בהתאם להלכות התרת נדרים.
הדיון שלפנינו מציג את הלכות חז”ל ביחס להפרת או התרת נדרים על רקע סיפורי התנ”ך.
בדיון עולה השאלה כיצד למדו חז”ל הלכות אלו מן הפסוקים ומהו היחס בין פסיקתם לבין למנהג כתות אחרות בימי הבית השני כגון הקראים?
הדיון מלבן את השאלה האם היתר נדרים ושבועות במסורת חז”ל הינו ביטוי לחולשה המתפשרת עם המציאות או הבנה עמוקה של רצון ה’ בקיום מצוותיו? דיון זה מלמד רבות אודות תרומת חז”ל להבנת אופן קיום התורה שבעל פה כתורת חיים.
