החמרה במסורת העדה

מהיכן נבע הנטייה”

תמצית:
דומגא: מצוות “שבעת ימים תחת אמו”

קריאת התורה ביום טוב ראשון של סוכות פותחת בפסוקי ויקרא כב, כו-כז:
וידבר ה’ אל משה לאמר. שור או כשב או עז כי יוולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקורבן אישה לה’.

התורה מצווה שלא להקריב עגל, שֶׂה או גדי לפני שמלאו לו שבעה ימים. 

על פי המסורת הלכתית של ביתא ישראל, חל איסור חמור לשחוט כל יונק. עגל, שֶׂה או גדי, שעדיין יונקים חלב-אם, אסור לשוחטם. שחיטת גור שטרם נגמל נחשב כמעשה אכזרי האסור באיסור מוחלט. בראיונות רבים שקיימתי ניסיתי לברר מה טיבו של איסור זה, שאין כדוגמתו במקרא, אך העליתי חרס בידי. הקייסים חזרו שוב ושוב על עקרון היסוד של ההלכה האתיופית: ‘אנו נוהגים כפי שנהגו אבותינו ולא שואלים שאלות’!

על אף שלא מצאתי הסבר לאיסור שנהגו, למדתי שהוא חלק מתופעה כללית בהלכה האתיופית – החמרה מופלגת! הרחבת תחום האיסור הרבה מעבר לנאסר בתורה או במסורת ההלכה הרבנית המקובלת בעם ישראל. להלן אציין שלוש דוגמאות להרחבות מחמירות מעין אלו.

התורה קובעת בשמות לה, ג: ‘לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת’. אולם ביתא ישראל אסרו גם השארת אש שהודלקה מבעוד יום. למעשה, בכפר האתיופי היהודי, כיבו כל אש כשלוש שעות לפני כניסת השבת. אש חדשה הודלקה במוצאי שבת לאחר צאת שלושה כוכבים.

התורה (ויקרא יב) קובעת ליולדת זכר שבעה ימי טומאה ו-33 ימי טוהר. בימים אלו, אף שרואה דם אינה אסורה לבעלה אך אסורה בנגיעה בקודש ובכניסה למקדש. ימים אלו מוכפלים (14 ימי טומאה ו-66 ימי טוהר) אצל יולדת נקבה. ביתא ישראל לא חילקו בין דם טומאה ודם טוהר. לשיטתם, יולדת טמאה לחלוטין, אסורה לבעלה ויוצאת אל מחוץ למחנה; ארבעים יום בלידת זכר ושמונים יום בלידת נקבה.

נסיים בדוגמה הלקוחה מהפסוקים הסמוכים לפסוקי הקריאה שבהם פתחנו. בויקרא כב, כח נאמר: ‘וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד’. על פי פשט הכתוב ופרשנות חז”ל, התורה אוסרת לשחוט בהמה ובנה ביום אחד. אולם ביתא ישראל הרחיבו את תחולת המצווה ואסרו לשחוט בהמה בהיריון. לשיטתם, העובר מוגדר כ’בנו’ ובשחיטת בהמה הרה יש איסור של ‘אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד’.

מהיכן נבע נטייה זו להחמיר?