קריאה בתורה בציבור
העדויות על קריאת התורה בציבור בשבת במנהג העדה אינן חד משמעיות.

כנראה, שבנושא זה חלו שינויים רבים במנהגם, בהשפעת הקשרים עם השליחים היהודים. שליחים, שניסו להטמיע בעדה את המנהג הרבני. אנו נסקור את העדויות מהמוקדם אל המאוחר. המקורות המוקדמים ביותר שבידנו אינם מזכירים מנהג מסודר של קריאה בתורה בציבור בשבת. בתשובותיו של הנזיר אבא יצחק מופיעה רשימת כתבי הקודש שבידי העדה, אך אינו מזכיר בדבריו סדר קבוע לקריאה בתורה. עדות ראשונה למנהג קריאה בתורה בשבת מופיעה בתיאוריו של לסלאו, הפלשים, עמ’ 34: ‘בשבתות ובחגים, בעת התפילה, קורא אחד הכוהנים חלק מן התורה שיש לו איזה קשר עם היום. אין פרשות מיוחדות לשבתות. מכיוון שהקהל אינו מבין געז, כוהן אחר מתרגם לאמהרית, הלשון המדוברת’. תיאור דומה עולה ממכתבי ויטרבו. טרוויז’ן, הכותב: (השבת לפי ויטרבו, עמ’ 87)
אי אפשר להשוות את קריאת התורה בעדה לקריאה הנהוגה בעם היהודי. בעם היהודי הקריאה מדויקת, ונערכת בציבור מתוך ספר תורה. בני העדה קראו בעל פה ולא מן הספר. כל שבת קראו קטע כל שהוא ולא לפי סדר פרשיות השבוע. אין רצף בקריאה. בנוסף לכך הקדישו מספר שעות בשבת ללימוד התורה. הלימוד כלל גם טקסטים מקודשים שמחוץ לחמשת חומשי תורה.
מכלל דברי החוקרים וממגוון העדויות, ניתן לשער שלא היה סדר קבוע של קריאה בתורה בציבור בשבת. בוודאי ובוודאי, שחלוקת התורה לפרשות לפי שבתות השנה, כלל לא נהגה בעדה. נראה שהיו קריאות קבועות בחגים (יום כיפור, סוכות, פסח, שבועות) ואולי גם בראשי חודשים ובשבת השביעית. בנוסף לכך נהגו הקסים לקיים קריאות ספונטאניות, לפי שיקול דעתו של הקס. גורמים מזמנים לקריאה מעין זו היו: חג שמתקרב, לידה או פטירה, בצורת, גזרה רעה וכיוצא בזה עניינים שהם צורך הזמן והמקום.

בסוגיות שלפניכם נעמיק בשאלת מקור, שפת, פרשנות וכתיבת ה”אורית”  – תורת ביתא ישראל.