בעולמה של הקהילה האתיופית, שלא כמסורת ההלכה, לא קיים נוסח קבוע לברכה, אלא כל אחד מברך לפי דרכו. יש המקצר ויש המאריך. גם בקרב הקייסים לא היה מטבע ברכה קבוע, רק הפתיחה והתוכן הכללי לברכות שלפני המצווה הייתה זהה. לברכות שלאחר המצווה לא היה נוסח קבוע כלל. (הרי באתיופיה נהגו לברך גם אחרי עשיית המצווה, על כך שאלוקים עזר לקיים את המצווה). 

נהגו לברך בברכה “יתברך אגזיאבהר אמלכ אסראל” לפני קיום מצווה, ועל כל מאכל, בלי להבחין בין המינים השונים. ברכה זאת היתה שגורה אצל הרוב ונאמרה על-פה. תוכן הברכה הוא הכרזה שהאל הוא אחד והוא אלוקי ישראל, האחראי על יציאת מצרים ומעמד הר סיני, הוא ראשון והוא אחרון, ברוך הוא וברוך שמו, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. מעין ברכת “שהכול נהיה בדברו” בגרסה מפורטת. למחשבה התיאולוגית העומדת בבסיס נוסח הברכה נודעת חשיבות עליונה. בסביבה פגאנית, הדרישה מישראל היא אחת – להכיר באחדותו של הבורא. במציאות חיים כזאת ראוי להזכיר את ייחוד ה’ על כל דבר ודבר, ולהבחנה בין המינים אין משמעות רבה.

“יְתָבָרֶקְ אְגִזיַ-אְבֶהְר אְמָלֵקה אשָרָאֶל אְמְלָקְ לֵכּוּל מֶנְפֶסְ אְגְזֵיאו לֵכּוּלוּ זֵסְגָה…..

אַנֶה וְּוְּאְתוּ אְגְזִיַ-אָבְהֵרְ  זַוְּוְּצָאְקְּקְּמו אְמְנֵה מְדְרֵה גְבְץְ ּ

 אְמְנֶה בֶתֶה מְקְּנָאִי אְקְמְוּ אִיתָמְלְכּוּ בָעְדְ אָמְלְקְת וֵּוֵּיְמְנְתֶנִי ֶזֶנְבֵלֶיֶה…אלבו בעד אמלק מהרי זנבלקה”