התפילה במסורת הקהילה

תפילה במסורת הקהילה
“ביתא ישראל” לא התפללו מתוך סידור תפילה, כפי שמוכר לנו היום. ברם, בידי הקייסים
היה ספר “יצולות מסחף”, שבו היו מסודרים קטעים שונים מהתנ”ך, בעיקר מתהלים,
וחיבורים נוספים שתוכנם בקשות ותהילות לאל. רוב התפילות עניינן הודיה ושבח לאל.
בתפילות השבח מוזכרת באופן מיוחד ירושלים והגעגועים לראותה ולחזור אליה.
התפילות מכילות גם בקשות בעלות מוטיבים מוכרים: גאולה, שיבת ציון, בניין ירושלים,
ציפייה לראות כהנים בעבודתם ולוויים על דוכנם, מלוכת ה’ על כל העמים, נקמת דם
ישראל השפוך. יש להעיר, שבתפילת היחיד של יהודי אתיופיה, בניגוד לתפילה של שאר
הקהילות, אין כמעט אזכור לדברים חומריים, כגון תפילה לחיים ארוכים, לפרנסה
ולבריאות, והיא מדברת בעיקר על זיכרון ירושלים החרבה, זיכרון שעבוד גלויות וכו’. יוצא
שהיסודות הלאומיים המבדילים את תפילות ישראל מתפילות הנוצרים נכנסו כולם לתוך
תפילת יהודי אתיופיה. כמו כן נכנס היסוד של “שבחי אבות”, שהוא אמנם משותף לנוצרים
בכלל ולכנסייה האתיופית בפרט. יסוד זה חזק מאוד בבניין התפילות של יהודי אתיופיה.
לשון התפילה היתה שפה ליטורגית, לשון הגעז, שפה עתיקה שמוכרת בדרך כלל רק
לקייסים. חלק מהקהל התפללו בעל-פה. רוב הקהל התקשו בדרך כלל להבין את התפילה.
כולם השתתפו בהקשבה, בעניית אמן ובקטעים מועטים שהיו מוכרים, לרוב היו אלה קטעי
שירה. נוסח הברכות הוא הנוסח החוזר בכל כתבי הקודש: “יתברך אגזיאבהר אמלכ
אסראל” )יתברך אדוני אלוהי ישראל(, זהו הנוסח הקצר. לעתים קרובות, חתימת ברכה
זו היא “אמלך זכול שג וזכול מנפס”, או: “אמלך כול זשג וזמנפס” וכו’ )אלוהי כל בשר וכל
רוח(, ויש מוסיפים: “אמלך כולו זמבדר וזבסמי )-ית(” )אלוהי כל שבארץ ובשמים(, או:
“מלך מרוסמי –” )אלוהי הארץ והשמים(. פעמים שהברכה מתחילה: “יתברך אגזיאבהר
אמלכן אמלך”, כלומר: יתברך אדוני, אלוהינו, אלוהי, וכו’. כאמור זה הנוסח הרגיל.
בתפילות הלל קיים עוד נוסח: “יתסבח ויתאכות” וכו’, שהוא “ישתבח ויתפאר”, לפעמים
גם עם כינויים נוספים: ויתרומם ויתעלה וכו’. נוסח זה יהודי מעיקרו ויסודו בכתבי הקודש.
חלק קטן מהחוקרים סבורים שבמחצית הראשונה של המאה החמש-עשרה התחולל שינוי
תרבותי-דתי מרחיק לכת; לדעתם, בתקופה זו שאלו “ביתא ישראל” יצירות משכניהם
הנוצרים. אחרי עיבוד והתאמה שולבו המנגינות בתפילת היהודים. עד היום נוהגים ללוות
את התפילה בראשי חודשים ובימים טובים, לבד משבת ומיום הכיפורים, בכלי נגינה תוף
ומצלתיים. שמעתי מכהין מורי ורבי, כהין הקייס רחמים נגה זצ”ל, שנוסח התפילה, נוהגי
התפילה וגם השימוש בכלי נגינה תוף ומצלתיים, הם מסורת עתיקה מתקופת הבית
הראשון. המנגינות הן מנגינות של הלוויים.
תפילת ציבור ותפילת יחיד

באתיופיה לא היתה משמעות מיוחדת לתפילה במניין, ולא היתה קיימת הבחנה בין תפילת
יחיד לתפילת רבים. בפועל, רוב הטקסים הדתיים התנהלו בציבור ובדרך כלל כללו יותר
מעשרה אנשים, לא כדבר מחייב אלא כתפיסה תרבותית, ברוח הפסוק “ברוב עם הדרת
מלך”. המצוות התקיימו על ידי הקולקטיב. לכן לא היה מקום לדבר על יחיד או רבים.
התפילה ברבים אצל קהילת “ביתא ישראל” ממשיכה כפי שהיה מקובל בתקופת המקרא,
יחד עם זאת בציבור יכול להתפלל גם מי שאינו יודע לקרוא.
שליח ציבור- חזן
התפילות באתיופיה לוו אמנם על ידי שליח ציבור, “חזן”, אך לא היתה כל הגדרה פורמלית
לכך. חלק גדול מציבור המתפללים לא ידע קרוא וכתוב ולכן הם עקבו אחר תפילת
המנהיגים הרוחניים, הקייסים. הקייסים היו שליחי הציבור באופן קבוע ובטבעיות ומשום
כך לא היו חיכוכים בתוך קהל המתפללים בשאלה מי ראוי לגשת, ומי אינו ראוי לגשת
לדוכן. הקייסים היו ראויים והכרחיים.
מספר התפילות
בימי חול נהגו יהודי אתיופיה להתפלל שתי תפילות ביום. אחת בבוקר, תפילת שחרית,
ואחת בין הערביים, תפילת מנחה. לתפילות האלה הגיעו בדרך כלל הקייסים, ה”שמגלוץ'”
)חכמים זקנים ומכובדים( ואנשים שהיו פנויים ממלאכה. ביום שבת התכנסו כולם בבית
הכנסת. בין הבאים היו גם ילדים, אך הם לא הורשו להיכנס פנימה משום כבוד בית
הכנסת. כיוון שאין לבוא לבית הכנסת בידיים ריקות נהגו הנשים להביא אוכל, שתייה או
דברים אחרים מתנה לבית הכנסת.
התפילה לכיוון ירושלים
במשך כל שנות הגלות המרה לא פסקו הגעגועים לירושלים. “אני ישנה ולבי ער”, אנוכי
באתיופיה ונפשי בירושלים. היהודים ציפו ליום שבו יוכלו להגיע אליה. ירושלים תפסה
מקום מרכזי בהווי חייהם. כל התפילות מלאות בשבחי ירושלים ובתקווה לגאולה, כמו
התפילה הבאה: “הללויה שבח לה’ הינשאי ירושלם: תיבנה חומתך, ירושלם שערי ירושלם:
אליך תפנה תפלה בירושלם דרכי ירושלם בתוך משפטך, ירושלם בתוככי ירושלם הרם
קרן ירושלם תשבו, ירושלם ושפך דמם סביב ירושלם שמעו, ירושלם” )התרגום על פי
“ספר הפלשים” מאת א”ז אשכולי(. התקווה עברה מדור לדור. היו שצמו במשך תשעה
ימים על כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון, וכן בחודש אב היו שצמו במשך 17
ימים – מראש חודש ועד י”ז בחודש – אף זאת כאבלות על חורבן המקדש. מנהגים רבים
קשורים לירושלים. למשל בזמן התפילה פנו המתפללים כמובן לכיוון ירושלים, בזמן
שחיטת בהמה ראשה של הבהמה היה מופנה לירושלים, חג הסיגד – אחד הטעמים
המרכזיים לציונו הוא הכמיהה והתקווה לירושלים, ועוד ועוד. עדות מעניינת לחשיבותה

של ירושלים בקרב האנשים ניתן לראות בסיפורו של יוסף הלוי שהגיע ל”ביתא ישראל”
ולא הצליח לשכנע אותם שהוא יהודי כמותם, עד שהזכיר את ירושלים וכך הוא מתאר את
המפגש: כאשר “זכרון שם ירושלים עלה על שפתי על פי מקרה הניס כרגע והרחיק מלב
בני עמי הפלשים כל ספק בדברי. כברק בחשכת לילה האיר שם ירושלים את עיני ולבות
אחי האובדים ההם… עבודה רבה היתה לי לענות על כל שאלותיהם, והם לא התעייפו
לשאול ולבכות לזכר בית מחמדנו מימי קדם. הרגעים ההם הנם יקרים לי ולא אשכחם כל
עוד נפשי בקרבי. בשפתי בשר לא אוכל לתאר ולציין ההרגשות אשר סערו בי בעת ההיא,
ולמראה הנפלא הזה, בראותי את פני אחַ י בני אמונתי, המאירים מעוצם רגשות רוחם
לזכרון קורות בני עמנו! אנכי סיפרתי להם כי קודם שיצאתי לדרך לאתיופיה הייתי
בירושלים, והודעתי להם כי העיר ההיא שהיתה בימי קדם כלילת יופי, עתה פנה והלך
כבודה ויופיה, והיא עומדת חרבה ושוממה; הודעתי להם כי על המקום שעמד שם בעבר
בית מקדשנו והיכל תפארתנו, עומד עליו כעת בית תפלה להישמעאלים )ערבים(. כאשר
שמעו את הדברים האלה התעצבו מאד אל לבם ויבכו מרה, עד כי לא היה להם כח עוד
לבכות, וגם אנכי בכיתי עמהם. אחינו הרחוקים ההם האמינו כי עוד בית מקדשנו עומד
ברוב פאר ותפארת, וכבוד בני עמנו היושבים שם גדול בעמים. בכלל לא ידעו ממצב הארץ
הקדושה כעת. וכן לא ידעו כי הסולטאן )התורכי( ימשול עליה. והנה בעקבות שיחתי ודבורי
עמהם האמינו לי רובם כי יהודי הנני, ובכל זאת נמצאו מהם שהיה קשה להם להאמין את
זאת.”
נפילת אפיים
בכל תפילה יש השתחוויה וכריעה לפני הקב”ה בדומה ליום הכיפורים. בתפילה שיש בה
בקשת כפרה ספציפית, היה המתפלל משתחווה השתחוויה מלאה, הווי אומר, שכיבה על
הבטן ופרישת הידיים על הרצפה.
הפרדה בין גברים לנשים
בכל אירוע או התכנסות, הן של אבל והן של שמחה, קיימת הפרדה בין נשים וגברים.
ההפרדה אינה נעשית על ידי הצבת מחיצה, אלא באופן טבעי. הנשים יושבות לבדן
והגברים יושבים לבדם בצד אחר. בבית הכנסת נהגו הנשים לעמוד מאחור, והגברים
מקדימה, ללא כל מחיצה.