In order to get your User name and Password
הפתגם האתיופי בשפה התיגרית אומר: “האוכל גדול יותר מהאדם.” האוכל מקיים את האדם, אם אין קמח אין אדם, לכן יש לכבד מאוד את האוכל. אין לזלזל באוכל, יש לשמור עליו. גם אופי הסעודה התעצב והושפע מהיחס המיוחד שניתן לאוכל. סעודה משפחתית, למשל, אינה מקובלת בתרבות האתיופית; קודם כול סועדים הגדולים ורק אחר כך הקטנים.
האוכל לא מחולק בין הסועדים אלא מונח בצלחת מרכזית שממנה אוכלים הכול. נוהגים להתחיל לאכול יחד. נוהגים שבשעת הסעודה אין משיחין כלל, ואין מפסיקים בסעודה לעניינים שאינם לצורך הסעודה. אסור לאכול תוך כדי הליכה. הנותר מסעודת הגדולים מועבר ישירות לילדים, אין זורקים אוכל בשום אופן. ותמיד נוהגים להשאיר משהו בצלחת, שלא להיראות גרגרנים. לסיכום, יש לכבד את הלחם. מי שמזלזל באוכל, כפוגע בנפשו ובגופו.
לפי מנהג יהודי אתיופיה אין אוכלים ללא נטילת ידיים, אם מצויים מים בקרבת מקום, ואם לאו אוכל ללא נטילת ידיים. לפני הסעודה כולם יושבים, וילד קטן מגיש נטלה לפני כל אחד ואחד, בגדול החל ובקטון כילה. אין חובה לנגב ידיים. נטילת ידיים היא הכנה לדבר העיקרי, ולכן לא בירכו עליה כלל. לאחר הנטילה התחילו לאכול. אם יש קייס בין הסועדים, הקייס פותח בברכה, ואם אין קייס, זקן הסועדים פותח בברכה. לאחר הטעימה של הפותח רשאים כולם להתחיל לאכול. הסעודה נמשכת זמן רב, ולא הזמן הוא העיקר אלא מה שהאדם עושה בזמן הזה. בסיום האוכל ילד עובר שוב לפני הסועדים עם הנטלה, לנטילת ידיים. בנטילה זאת יש הנוהגים לנגב את הידיים, אולי משום שאוכלים עם הידיים, ושטיפה בלבד אינה מספקת להסיר את כל הלכלוך.
מיד לאחר נטילת מים אחרונים הקייס פותח בברכת הודיה לריבון העולם. תוכן הברכה דומה מאוד לברכת המזון. וכך היה אומר: “מה שאכלנו שיהיה לשובע, ומה ששתינו שיהיה לרפואה, ומה שהותרנו יהיה לילדים.” ומוסיף בקשה שהאל ימשיך להשפיע עליהם חסדו תמיד, שלא יחסר להם כלום, ושישלח הצלחה בכל מעשה ידיהם. שאר הסועדים מקשיבים לברכה ועונים אמן. בסיום הברכה של הקייס, כל אחד היה מוסיף ברכה אישית כצחות לשונו. ולאחר מכן היתה הצלחת המרכזית עוברת למעגל הילדים הקטנים.
במנהג העדה מברכים ובוצעים את הלחם בעמידה.
לפי מסורת חז”ל מברכים ובוצעים מהלחם דווקא בישיבה סביב השולחן.
מהי סיבת ההבדל?
