על פי ספרי הקודש שבידי קהילת יוצאי אתיופיה קדושת השבת גדולה מאוד; קדושתה עולה על כל המצוות והחגים. המלאך האחראי על השבת שמו "סנבט" והוא נברא עוד לפני בריאת העולם. הוא מושל בשמש ובגשם ושומר מכל רע על החוסים בצלו. אלפי מלאכים שומעים בקולו והוא יראה לנו את הדרך לירושלים כאשר יבוא זמן הגאולה. השבת איננה נחשבת בכלל ימי השבוע, היא מעל הזמן.

גם ב"ביתא ישראל" וגם ביהדות התלמודית השבת מקבלת מעמד מיוחד. ברם, יש הבדלים גדולים בהלכות שמירת השבת בין ההלכה האתיופית ובין ההלכה התלמודית, למשל לגבי חימום אוכל בשבת ובהתייחסות לפיקוח נפש בשבת. ב"ביתא ישראל" מדובר באיסור מוחלט. השבת היא מוחלטת ואינה נדחית מפני כל מצוות האמורות בתורה. וכידוע, בהלכה התלמודית פיקוח נפש ומילה דוחים את השבת.

יום הכיפורים שחל בשבת
ההלכה האתיופית של חיוב טעימה ביום הכיפורים שחל בשבת. על פי חז"ל, אין לכך מקום. אולם היסוד הרעיוני והמעשי של הלכה זו אינו זר לחלוטין להלכה הרבנית. המתח בין ערך התענית לבין מצוות עונג שבת מוכר היטב מן הדיונים בגמרא ובראשונים, הן ביחס לשבת בכלל, והן ביחס לשבתות שבימי התשובה באלול ובין כסה לעשור. בסופו של דבר נפסק להלכה לאסור תענית בשבת, למעט חריגים יוצאים מן הכלל, כגון תעניות של חסידים יחידי סגולה ותענית חלום.

הרעיון שקדושת השבת ומצוות העונג שבה אינן בטלות מפני מצוות תענית יום הכיפורים אינו מופרך, למי שבקי במקורות ולא מסתפק רק בידיעת שורת הדין האחרונה הנוהגת. העובדה שקיימת עדה שמקיימת למעשה את הרעיון הזה, בניגוד להלכת חז"ל, אינה שונה מהותית מכך שיש פערים משמעותיים בנוהג ההלכתי הגורמים ליצירת אופי שונה של מועדים וזמנים אחרים. לדוגמה, ההבדלים במטבח ובשולחן הסעודה בפסח בין חסידים הנזהרים מ"שרויה" לאלו שאינם מקפידים על כך, ובין אשכנזים הנמנעים מקטניות לספרדים אוכלי קטניות. הוא הדין להבדל בדיני כשרות הבשר בין המחמירים בסירכת הריאה כדעת הבית יוסף, ספרדים ואוכלי "גלאט" אשכנזים, לבין המקלים בה כדעת הרמ"א. כידוע, ניתן למצוא בכתביהם של פוסקים ספרדים מחמירים התייחסות לאכילת בשר שאינו חלק כאל עבירה על איסור אכילת נבלות וטרפות מדאורייתא, שאינה נופלת בחומרתה מאיסור טעימה ביום הכיפורים.

עניין מיוחד אפשר למצוא בכך שהלכות שבת שנשתמרו בידי העדה קרובות להלכות שבת שבספר היובלים יותר מאשר לאלו שבחז"ל. מקובל לומר ש"ההלכה הקדומה", זו שנהגה בחלק מן הכתות בימי הבית השני ובתקופת חז"ל, החמירה בהלכות שבת יותר מאשר חז"ל. בהלכה ה"ביתא-ישראלית" מקוימות באופן מעשי הלכות אלו, שעד עתה היו מוכרות רק מן הספרות: רבים מאיסורי "שבות" שדרגתם רק "מדרבנן", נחשבים לאיסורי תורה גמורים.^[i]