מהם הטרפות:

משנה מסכת חולים פרק ג' משנה א

אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה:

נְקוּבַת הַוֵּשֶׁט, וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, נִקַּב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְנִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִטַּל הַכָּבֵד וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר הֵימֶנּוּ כְּלוּם, הָרֵאָה שֶׁנִּקְּבָה אוֹ שֶׁחָסְרָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת. נִקְּבָה הַקֵּבָה, נִקְּבָה הַמָּרָה, נִקְּבוּ הַדַּקִּין, הַכָּרֵס הַפְּנִימִית שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁנִּקְרַע רֹב הַחִיצוֹנָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַגְּדוֹלָה טֶפַח, וְהַקְּטַנָּה בְּרֻבָּהּ. הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ לַחוּץ, נָפְלָה מִן הַגָּג, נִשְׁתַּבְּרוּ רֹב צַלְעוֹתֶיהָ, וּדְרוּסַת הַזְּאֵב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דְּרוּסַת הַזְּאֵב בַּדַּקָּה, וּדְרוּסַת אֲרִי בַּגַּסָּה; דְּרוּסַת הַנֵּץ בָּעוֹף הַדַּק, וּדְרוּסַת הַגַּס בָּעוֹף הַגַּס.

זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה, טְרֵפָה:

רמב"ם  – הלכות שחיטה

(רמב"ם הלכות שחיטה פרק ה' הלכה א)

א  כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות, שהטריפה האמורה בתורה היא הנוטה למות; ולא נאמר "טריפה" (שמות כב,ל), אלא שדיבר הכתוב בהווה–כגון שטרפה ארי וכיוצא בו ושיברה, ועדיין לא מתה.  [ב] ויש שם חולאים אחרים אם יארעו לה תיחשב טריפה, והן הלכה למשה מסיניי; ושמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיניי, ואלו הן–דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, ושבורה.

מי שוחט?

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שמא יקלקלו בשחיטתן. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן, שחיטתן כשרה.

(מסנה מסכת חולין פרק א משנה א')

(א  ישראלי שאינו יודע חמישה דברים שמפסידין את השחיטה וכיוצא בהן מהלכות שחיטה שביארנו, ושחט בינו לבין עצמו–אסור לאכול משחיטתו, לא הוא ולא אחרים.  והרי זו קרובה לספק נבילה; והאוכל ממנה, מכין אותו מכת מרדות.

ב  ואפילו שחט בפנינו ארבעה וחמישה פעמים שחיטה כשרה, והרי שחיטה זו ששחט בינו לבין עצמו נכונה וגמורה–אסור לאכול ממנה:  הואיל ואינו יודע דברים המפסידים, אפשר שיפסיד השחיטה והוא אינו יודע, כגון שישהה או ידרוס או ישחוט בסכין פגומה וכיוצא באלו, בלא כוונתו.

(רמב"ם הלכות שחיטה פרק ד הלכות א-ב)

טור יורה דעה סימן כט

כתיב: ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, מכאן אזהרה לטריפה.

וסתם טריפה היינו שטרפה ארי וכיוצא בו, ובעוף שדורס אותו עוף הדורס כגון הנץ וכיוצא בו, ועל כרחך לא איירי בנטרפה ומתה, דא"כ הוה ליה נבלה, דמה לי נבלה שהומתה על ידי אחרים או שמתה מעצמה, אלא מיירי שנטרפה ועדיין לא מתה. ואי אפשר לומר דבטרפה בעלמא שהוכתה מכה כל שהוא תהיה אסורה, דהא כתיב לכלב תשליכון אותו אלמא מיירי בענין שאינה יכולה לחיות ואינה ראויה אלא לכלב, ובא להשמיענו כיון שנטרפה בענין שאינה יכולה לחיות, אפילו אם קדם ושחטה אסורה.

כיון שידענו דבנטרפה עד שאינה יכולה לחיות אסורה, א"כ הוא הדין אם אירע לה מעצמה חולי שאינה יכולה לחיות ממנו שהיא אסורה, וכי היכי דגבי נבלה אין חילוק בין מתה מעצמה או מתה ע"י אחר, כך אין חילוק בטריפה בין נטרפה ע"י אחרים או נטרפה מעצמה ע"י חולי, שבכל ענין היא טרפה, וזהו ששנינו כל שאין כמוה חיה טריפה.

ויש מיני חולאים שהלכה למשה מסיני שהיא נטרפה בהן לפי שאינה יכולה לחיות מהם, והן שמונה: דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, ופסוקה, קרועה, נפולה, שבורה, וכל הטרפיות נכללין באלו הח'.

כתב הרמב"ם: אע"פ שכולם הלכה למשה מסיני, אין לך בפירוש מן התורה אלא דרוסה, ולכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור, ושאר מיני ז' טרפיות יש בהן ספק שמותרין.

והנני מפרש אותם על סדר הילוך הבהמה, ואתחיל מן הראש. גולגולת שנחבסה וניקב קרום של מוח, וחוט השדרה שנפסק כי הוא נמשך מן חוט המוח, ואחזור לראש כגון ניטל הלחי, וטרפות הושט וזפק בעוף והקנה, וכל אברים הפנימיים כגון ריאה לב כבד ומרה וטחול וכוליא והאם והדקין והקיבה והכרס הפנימי והחיצון והמסס ובית הכוסות וקורקבן בעוף וניקב בקוץ לחלל והלעיטה חלתית ונפלה לאור, ואחר כך איברים החיצוניים כגון הידים והצלעות והרגלים, ואח"כ טרפות שישנן בכל הגוף כגון דרוסה נפולה וגלודה ושאכלה סם המות והכישה נחש או נשכה כלב שוטה.