מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד?
יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת,
מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבַּיִת,
וְהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מֵהֶן וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּב הָאִצְטַבָּא;
וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בַּלִּשְׁכָּה.
וּמְלַמְּדִים אוֹתָם לוֹמַר:
כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי בְּיָדוֹ, הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה.
לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין;
וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם לִפְנֵיהֶם,
וְהֵן מְחַטְפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ.
וּכְשֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה,
הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ.