תמצית:

ביתא ישראל הקפידו על שיטה ייחודית ומחמירה מאוד בהגדרת 'חמץ'. למנהגם, כל מאכל או משקה שמסוגל להחמיץ או לתסוס, אסור מדין חמץ. לפיכך, כל מוצרי החלב (גבינות, לבּן, מעדני חלב וכדומה) אסורים, פרט לחלב סמוך לשעת החליבה. כמו כן, כל תבשיל חייב להיאכל סמוך לגמר הכנתו. השהייתו אפילו לזמן קצר, תגרום להתחלת תהליך של חימוץ והתבשיל כולו ייאסר מדין חמץ. 

גם יין אסור בשתייה בפסח, שהרי הוא מופק מענבים שעברו תהליך תסיסה הנחשב לחימוץ. שערו בנפשיכם את תחושותיו של קייס מבוגר, המשתתף בסעודת ליל סדר של נכדו בישראל, ורואה את כל המסובים שותים ארבע כוסות של יין. לפי מסורת אבותיו, היין הוא חמץ גמור, בדומה לבירה. אילו כוחות הכלה עצומים הוא צריך לגייס כדי להיות שותף בסעודת החג כאן בישראל. 

הלכות מחמירות אלו הובילו לכך שבפסח אכלו בעיקר קיטה (מצה אתיופית), פירות וירקות. מידענים רבים תיארו בפניי את הסעודות הדלות בשבעת ימי הפסח, 'לחם עוני' פשוטו כמשמעו. ובעקבות כך – את השמחה הגדולה עם צאת החג.

מהם מקורות מנהג מחמיר זה בהגדרת החמץ?