כאן נוצרה לביתא ישראל בעיה . מכיוון שהעונות החקלאיות באתיופיה הפוכות מארץ ישראל ועונת הקציר חלה בנובמבר (לאחר סוכות) ודווקא אחרי הפסח (באפריל) החלה עונת הזריעה .

לאור הפער הזה פוצל החג המקראי לשניים (ראו ר’ יואל בן נון כאן) . מיקוד החג שחל חמישים יום לאחר תום הפסח (יב’ בסיוון) היה בקבלת התורה (בדומה לאלמנט שנוסף אצל חז”ל) וכחג הזריעה וחג נוסף שבמוקדו הקציר נקבע חמישים יום לאחר סוכות.

נקבע כחג הקציר והביכורים. שמם של שני החגים כולל את המילה מַאְרֶר (=קציר) בתוספת שם החודש התואם בלוח החבשי. הראשון סַאנֵה מאְרֶר (סאנא- הוא שם החודש ) – חג קבלת התורה והזריעה, וזאת למרות שבשם החג מצויין הקציר בגלל מקורו המקראי . אבל את רכיב ה”קציר” שבחג , חגגו בהִידָר מַאְרֶר – חג הקציר והביכורים בכסליו.
להיכרות עם אתגר ספירת העומר וחג השבועות הכפול ראו כאן .

פרשנות זו שונה הן מהבייתוסים שפירשו למחרת יום שבת בראשית כפי שאנו משתמשים במושג (כלומר יום א’) ובדומה לחז”ל שפירשוהו כיום שאחרי החג . אלא שהם נבדלו מחז”ל שפירשו למחרת יום טוב ראשון של פסח ואילו הם למחרת תום חג המצות כולו .

בהתאם לכך החג חל ביב’ בסיוון היום החמישים (ולא ו’ סיוון כמקובל במסורת חז”ל) .

לסוגיית ספירת העומר ראו כאן

כמקובל לקראת כל שבת וחג , ניקו לקראתו את הבתים והחצרות, כבסו בגדיהם, טבלו, טהרו והכינו מבעוד יום את כל מאכלי החג. לבשו בגדי לָבָן והתכנסו לעת ערב במֶסְגִיד.
(ראו יוסי זיו כאן )