• טהרה בשבת (רחצה מקדימה + איסור יחסי אישות) 109-111, 116-117.
• איסור צום בשבת (יו”כ) 55
• איסור מילה בשבת
• מסירות נפש על השבת 131,143-145
• דברי שלום ושלווה 129-130

השבת היוותה את כתר היהלום בתורת ביתא ישראל וקדושתה עליונה.
לפיכך היא עולה על כל ענין אחר כולל עריכת ברית מילה החל  בשבת ועוד (ראו להלן סוגיות איסורי מלאכה ).  כך גם הצום בשבת אסור לחלוטין אפילו ביום הכיפורים.

שקט ושלווה אפיינו את כפרי העדה ביום השבת. ביתא ישראל נמנעו מכל דיבור בעניני פרנסה ותכנון ימי החול ,  מהרמת קול, קטטה ומריבה ומדברים שיש בשמיעתם עגמת נפש. כל צורה של הפעלת כוח, אפילו לצרכי הגנה עצמית, נאסרה בשבת – למנהגם פיקוח נפש אינו דוחה שבת.

קדושת השבת מחייבת טהרה . לפיכך ההכנות ליום השבת החלו לא יאוחר מימי חמישי ורק לאחר טבילת טהרה בנהר, וכל גורם טומאה נאסר לחלוטין בשבת, ובכלל זה יחסי אישות.
כניסת השבת הוקדמה לסביבות השעה 15:00, אז היו מכבים כל אש . כל צרכיו ומאכליו של האדם ביום השבת חייבים להיות מוכנים, הכנה מלאה מבעוד יום. האוכל מוכן לאכילה מיידית וכן השתייה, הבגד נקי ומוכן ללבישה, והבית והחצר נוקו וסודרו לכבוד שבת.
ככתוב בתאזזה סנבת “האיש שלא יכין לו ביום השישי את אשר יאכל וישתה בשבת קודש יומת”. (פרק עשירי פסוק 9)

(לסוגיית קדושת ומרכזיות השבת ראה כאן)

• מסחר בשבת 87
• מלאכות השדה והבהמה 92-93
• איסור הדלקת-השארת אש בשבת 101-104
• (הוצאה והכנסה בשבת) (עמ’ 181)

ביתא ישראל אסרו כל מלאכה ביום השבת.

במסורתם אין הגדרות מדוייקות של מלאכות, כמויות ותנאים כמסורת חז”ל, ואף לא הכירו חלוקה בין איסור תורה לאיסור חכמים. כל מאכה נאסרה פשוטו כמשמעו. ללא הבחנה חלוקה או תנאים. בימי החול עסקו הקהילה בחקלאות, גידול בהמות, נפחות ומסחר. בשבת הם נמנעו באופן מוחלט מכל מלאכה הקשורה בגידולי קרקע.

את הטיפול בבעלי חיים צמצמו למינימום ההכרחי. בדרך כלל הסתפקו בפתיחת מכלאות הצאן בשבת בבוקר. הצאן יצאו בעצמם לשטחי למרעה בסמוך לכפר ולפנות ערב שבו למכלאות. כשבהמה נקלעה למצוקה או התרחקה יתר על המידה נשלחו ילדים להשיבה. היו שמסרו בשבת את הצאן לנכרים. חלב שנחלב בשבת אסור בשתייה וניתן לנכרי כשכר על שמירתו. כל מסחר נאסר בשבת. כל הוצאה או טלטול חפץ מחוץ לבית נאסר למעט עבור מצוות השבת כגון התפילה, סעודת השבת ועוד.

ביתא ישראל כיבו כל אש קודם כניסת השבת ובוודאי לא השתמשו באש למלאכה. למנהגם לא רק ההדלקה נאסרה אלא עצם הימצאות האש בבית אסורה בשבת. (לסוגיית מלאכות שבת ראה כאן)

• טהרה בשבת (רחצה מקדימה + איסור יחסי אישות) 109-111, 116-117.
• איסור צום בשבת (יו”כ) 55
• איסור מילה בשבת
• מסירות נפש על השבת 131,143-145
• דברי שלום ושלווה 129-130

השבת היוותה את כתר היהלום בתורת ביתא ישראל וקדושתה עליונה.
לפיכך היא עולה על כל ענין אחר כולל עריכת ברית מילה החל  בשבת ועוד (ראו להלן סוגיות איסורי מלאכה ).  כך גם הצום בשבת אסור לחלוטין אפילו ביום הכיפורים.

שקט ושלווה אפיינו את כפרי העדה ביום השבת. ביתא ישראל נמנעו מכל דיבור בעניני פרנסה ותכנון ימי החול ,  מהרמת קול, קטטה ומריבה ומדברים שיש בשמיעתם עגמת נפש. כל צורה של הפעלת כוח, אפילו לצרכי הגנה עצמית, נאסרה בשבת – למנהגם פיקוח נפש אינו דוחה שבת.

קדושת השבת מחייבת טהרה . לפיכך ההכנות ליום השבת החלו לא יאוחר מימי חמישי ורק לאחר טבילת טהרה בנהר, וכל גורם טומאה נאסר לחלוטין בשבת, ובכלל זה יחסי אישות.
כניסת השבת הוקדמה לסביבות השעה 15:00, אז היו מכבים כל אש . כל צרכיו ומאכליו של האדם ביום השבת חייבים להיות מוכנים, הכנה מלאה מבעוד יום. האוכל מוכן לאכילה מיידית וכן השתייה, הבגד נקי ומוכן ללבישה, והבית והחצר נוקו וסודרו לכבוד שבת.
ככתוב בתאזזה סנבת “האיש שלא יכין לו ביום השישי את אשר יאכל וישתה בשבת קודש יומת”. (פרק עשירי פסוק 9)

(לסוגיית קדושת ומרכזיות השבת ראה כאן)

• טלטול חפצים בשבת 155-156
• יציאה לדרך או הפלגה בספינה 177-178
• הליכה בתוך הכפר. כנ”ל

מנהג ביתא ישראל מתיר הוצאה והכנסה של צרכי שבת שהוכנו מראש. אין שום מגבלה בהבאת לחם ומשקה מהבית אל המסגיד לצורך סעודת השבת, בטלטול ספר תורה לקריאה במסגיד או בתרומת מטבעות לצדקה במהלך התפילה. כל אלו נהגו מידי שבת בכפרי העדה, שלא היו מוקפים או מגודרים בצורה כל שהיא. לעומת זאת, חל איסור מוחלט בנגיעה ובטלטול של כל דבר הקשור למלאכת ימי החול ואינו צורך השבת.

ביתא ישראל נמנעו מכל יציאה לדרך בשבת. הותרה הליכה אך ורק בתחומי הכפר לצרכי שמיים, מהבית אל המסגיד ובחזרה. יתר על כן, בני העדה הקפידו מאוד שלא לשבות בין נכרים, אלא באחד מכפרי העדה. מכיוון שכך, נמנעו אף בימי חול מלצאת לְדרך, שלא תאפשר שביתה בקרב בני עדתם. נמצא שהרוצה לצאת לדרך ארוכה, חייב לתכנן מראש מסלול שיאפשר חניית שבת באחד מכפרי העדה. כל רכיבה והפלגה ביום השבת נאסרו לחלוטין. למנהגם אין משמעות לשאלה מי מנהיג את הספינה והמרכבה או מתי החל המסע. עצם ההימצאות בהפלגה או ברכיבה ביום שבת אסורה. להלכות אלו משמעות מרחיקת לכת על גורלה של ביתא ישראל. בכפוף לאמצעי התחבורה שנהגו באפריקה עד אמצע המאה העשרים, שמירת השבת לפי מנהגם גזרה עליהם ניתוק מהעולם היהודי.  (לסוגיית הוצאה והכנסה בשבת ראה כאן)

כה מיוחדת השבת במסורת הקהילה עד שהיא המצווה היחידה שמצוותיה נכתבו בספר, הנקרא “תאזזה סנבת”. (לצפייה בתגרום “תאזזה סנבת” ראה כאן)

הפנייה הכנסה והוצאה בשבת (#5)

הפנייה למקור #2 “תאזזה סנבת פרק עשירי”.

הפנייה למקור #1